עבודת הכהן קיא

להיתר ותי' דצ"ל דקרא אתי היכא דידעינן דאזלא איהי אל הבועל כו' ע"כ. ומוכח ע"כ דלא ס"ל כהמ"מ הנ"ל. אלא דהיכא דהוה ספק על שני צדדים ובצד אחד איכא רוב ובצד השני הוה מחצה דהוה ספק בעיקר הרוב אם יש כאן רוב או מחצה הוי רוב טוב דאדרבה מחצה דבאידך צד מחזקו ומסייעו לרובא דאידך צד ושפיר הוי רוב. ובנידו"ד לכאורה הוה פלוגתא דרבוותא דלהרשב"א דנין בזה בכה"ג רוב להכשיר. ואולי יש לחלק דע"כ לא אמר הרשב"א דכל כה"ג דנין בזה רוב אלא התם דהמחצה דבאידך צד הוא עצמו אותו דבר ממש עם הרוב דבהך צד אלא דבאידך צד הוא מחצה והכא הוא רוב וזולת זה הכל אחד ושם אחד הוא דהתם כשרים והכא כשרים וכיון דשם אחד הוא ממש בזה ס"ל להרשב"א דאינו מגרעו להרוב אלא אדרבה מחזקו. משא"כ בנידו"ד שאינו שם אחד ממש דהמחצה הוא דופן והרוב הוא מכה ונהי דגם הך מחצה דופן מורה ג"כ שהבהמה כשרה כמו שמורה רוב ממכה מ"מ אינו דבר אחד ושם אחד ממש כמו כשרים וכשרים

וביותר י"ל דהנה באמת יש לפקפק אהא דאבימי דס"ל חוששין אי טעמא הוא דהוה ספיקא ממש דהא כיון דאיכא למתלי בדופן להתירא מליחות הדופן מ"ש מריאה נקובה ממש ואיכא למתלי בזאב דתלינן משום דזאב עלול לנקוב כמו"ש שמ"ח (סי' לו) וה"נ דופן עלול לזה ואמאי הוה שקול ובפירוש כתבו הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין בשם הר"י דהא דתלינן בזאב אע"ג דריעותא לפנינו דנקב ברור לפנינו בריאה דמקרי זה דלאיסורא ליכא לפנינו למתלי בי' ולהתירא איכא לפנינו למתלי בזאב ומשו"ה מוקמינן אחזקה יעוי"ש וה"נ ל"ש. ונראה דהרגיש בזה הרשב"א בחי' שם בסוגי' דסרוכה לדופן שכ' לאבימי בליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה ס"ל כיון שהדבר שקול משו"ה חוששין ואח"כ כ' ועוד שהריאה יותר קלה אצל נקיבה יותר מן הדופן ותולין בה ע"כ ומבואר דרצונו דמסתבר יותר לאיסורא הכא לענין סירכא וא"ש. וכן י"ל שכיון הרא"ש ג"כ במ"ש בטעמא לאבימי דס"ל דתלינן ריעותא בריאה לפי שהסרכות מצויות בה ודרכה בכך יעוי"ש. ובזה י"ל דטעמא הוא דמסתבר לן טפי מריאה דכח המצוי ושכיחות שמצויה הריאה בסירכות מכריע לאיסורא דמריאה בא. ולפי"ז הוי דופן מיעוטא לגבי ריאה. וא"כ בפשיטות י"ל דדוקא היכא דמורה המחצה כמו הרוב ס"ל להרשב"א דאף דהוי ספק בעיקר הרוב דיינינן בזה רוב דהמחצה מחזקו להרוב. אבל הכא דדופן הוי מיעוטא לא. דהך ספיקא אי מריאה למכה או מריאה לדופן הוא ממש ספיקא אי רובא להתירא או רובא לאיסורא והוי רוב נגד רוב וטריפה מספק

ועכ"פ הא קמן וממוצא הדברים נלמד דטרחו כל הראשונים בטעמא דתולין במכה וצמחים מטעמי אחריני ולא אתו עלה בפשיטות להזכיר מתולין הקלבמ"ק מוכח ע"כ דלא מבררינן שום ספק מחמת תולין הקלבמ"ק והיינו טעמא נמי דסירכא למכה ודופן מע"מ דאסור מספק ולא נימא לברר ע"י תולין הקלבמ"ק. ועי' באחרונים ליו"ד (סי' ל"ז) שהביאו ד' הראב"ד בס' תמים דעים (סי' י"ב) וז"ל דע כי סירכה תלוי' אנו מכשירין מפי הגאונים כו' אבל אם בא לידי אותה שיצאה מן הבועה הייתי אוסרה כי הבועה מעידה עליה בנקב ואין הדופן מכשירה אפי' באונה תדע שהרי ריאה הסמוכה לדופן לד' ר"נ שאין חוששין וכשהעלתה צמחים דהיינו בועות חוששין כו' ע"כ. והפר"ח ולבו"ש נראה דסוברים דזהו מקור תר"ל להראב"ד מהא דצמחים יעוי"ש. עוד הובא באחרונים בשם ס' יבין שמועה להתשב"ץ בטעמא דתר"ל ונקיט לישנא דתולין הקלבמ"ק יעוי"ש. וזה תמוה ומראה פנים לכאורה דמישך שייך תולין הקלבמ"ק בהא דצמחים וזה ודאי אינו כמו שנתבאר

אמנם ז"א דלבד מה דהאמת יורה דרכו כמו שהוכיח בס' דר"ח (סי' לז) דלא הביא הראב"ד סוגיא דסרוכה לדופן אלא אהא דאין הדופן מכשירה אפילו באונה. והביא שם בס' דר"ח דברי הרא"ש בסוגיא שם גבי ריאה הסמוכה לדופן כו' להוכיח דהתם בצמחים ע"כ טעמא אחרינא הוא ולא משום תר"ל הוא דנגעו בם ומסיק דעיקר תר"ל מסברא קאמר לה הראב"ד יעוי"ש. ובר מן דין הא ע"כ הא דנקיט ס' יבין שמועה לישנא דתולין הקלבמ"ק לתר"ל לישנא קלילא בעלמא נקט ולא ע"ד שתופס הלבו"ש שהוא לברר את הספק. תדע דהא הלבו"ש עצמו שם (סי' ל"ז) שתופס ג"כ דהראב"ד מהא דצמחים מייתי לתר"ל כ' להדיא דע"כ תר"ל הוא ספק ולא ודאי והוכיח מלישנא דש"ס דאמר חוששין גבי צמחים ולשון זה מורה על ספק יעוי"ש. וגם בלא"ה באמת אין תר"ל שייך כלל לענין דתולין הקלבמ"ק דהא ענין קלבמ"ק הוא כד מספקינן אם קלקול זה בא מקלקול הראשון או מדבר אחר. או דמספקינן אם קלקול זה שאנו יודעין אותו אם יש בו קלקול השני ג"כ או שישנו בדבר אחר כגון הא דבועה על יתרת דמיירי פרמ"ג והובא לעיל (פי"א) ולכל זה הא לא אתינן בתר"ל כלל. דהא שפיר ידעינן דהקלקול השני ממנו ובו. דהא לעינינו הם עומדים שני הלקותות זה על זה או סמוכים זא"ז. רק דהזדמנותם יחד מורה על נקב או עתיד לינקוב דלא לחנם נזדמנו כמו"ש הפוסקים ואין זה שום ענין לתולין קלבמ"ק ומה שתפס היבין שמועה לשון זה לאו דוקא ועיקר שבא לומר הוא ששני המקולקלים שנזדמנו יחד מעידים על קלקול נקב בקרום הריאה וזה ברור

פרט ג

ומעתה אחר שבררנו והוכחנו דאין מקום לסברת הלבו"ש שיהא סברא דתולין הקלבמ"ק בירור על הספק נבוא לביאור דעת פרמ"ג במ"ש עליו הלבו"ש שלא הבין דעת התבו"ש וכמוש"ל (פ"א) ונעתיק בזה לשון התבו"ש. שם בשמ"ח (סי' ל"ה סכ"ו) כתב וז"ל ונ"ל דאי ליכא חליף רק שניהם שוים כגון אונות דימין ודשמאל כולם בצורה אחת כדימין או כדשמאל כו' יש להתיר בהפ"מ. וביאר שם בתבו"ש בטעמו ש"ד. דעיקר חליף דצורת אונות לא נזכר בתלמוד רק במהרי"ו ובמהרי"ו גופיה לא משמע רק כשנתחלפו שניהם אבל בנתחלף רק צד אחד לא משמע כי אם בהגהת מהרי"ו ובלבו"ש וע"ז חולק הל"ח וע"כ אין לחוש רק שלא בהפ"מ אבל בהפ"מ הבו דלא לוסיף עלה דמהרי"ו כו' ע"כ. ואח"כ כתב