עבודת לוי צח

הא פסק דלמפרע הוא טמא בפ"ה מהלכות משכב ומושב ע"ש. והשתא א"ש ג"כ הקושיא שהקשו על הרמב"ם במה שכתב בסוף ההלכה במד"א כשהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא אעפ"י שהוא טומאת התהום לפי שאי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל והקשו דלפי דברי הרמב"ם משמע בודאי טומאה אין זה טומאת התהום ולא כן מבואר בש"ס עיין בש"ש ולפי מה שבארנו א"ש דהרמב"ם אינו בא לשלול דבודאי טומאה לא הוי טומאת התהום אלא הרמב"ם קאי על ריש דבריו דשם שוחטין אפילו לכתחלה אף דהוי ספק טומאה וגם יש כאן ידיעת הספק ועל זה כתב הרמב"ם דבודאי טומאה כה"ג אין שוחטין לכתחילה אף דהטומאה היא טומאת התהום בשעה שנטמא אפ"ה בטומאת התהום אינו מרצה אלא דוקא בדעבד אבל לא לכתחילה כמו שמבואר בכמה דוכתי וברישא דכתב הרמב"ם דשוחטין אפילו לכתחילה לאו דסבר הרמב"ם דבטומאת התהום אפילו לכתחילה שוחטין אלא דכיון דאין זה ידיעה ודאית אין זה מבטל טומאת התהום והוי כמו בדיעבד משום דלבטל דין טומאת התהום בעינן דוקא ידיעה ודאית אבל בסיפא דהוי ידיעה ודאית בטל דין טומאת התהום משום הידיעה אבל אם היה שוחט את הפסח ואח"כ מצאו המת אז אפילו ברוכב אף דנטמא בודאי שפיר היה מרצה וא"ש וכמו שכתב המאירי הנ"ל ות"ל שכונתי בזה לדעת ראשונים המאירי ויש להביא ראי' לדעת הרמב"ם בזה דבידיעת ספק הותרה אפילו לכתחילה מהא דבעיא הש"ס שם בפסחים אי כהן המרצה בקרבנותיהם היינו בתמיד אי הותרה לו טומאת התהום או לא הותרה לו טומאת התהום וקשה לפי שיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש דלא הותרה טומאת התהום לפני זריחה אלא דוקא אם זרק הורצה אבל לא לכתחילה ולפי זה קשה למאי נפקא מינה אי הותר טומאת התהום בתמיד או לא בשלמא בפסח שייך שפיר טומאת התהום אף דטומאה הותרה בציבור אבל זה הוי דוקא בנטמא ברוב קהל או הכהנים אבל ביחיד נדחה לפסח שני לכן אהני הא דטומאת התהום דאפילו ביחיד נמי הותרה אבל גבי תמיד דקיי"ל דטומאה הותרה בציבור כמבואר (ביומא דף ז') ובדעבד מרצה אפילו כהן אחד טמא מאי נפקא מינה אי הותרה טומאת התהום או לא כיון דגם טומאת התהום נמי אינו מרצה אלא דוקא בדעבד אפילו בנודע לאחר זריקה בשלמא לשאר ראשונים דסברי דגם קודם זריקה יכול לעשות הזריקה לכתחלה יש נ"מ אי יכול כהן טמא לעשות זריקה דמשום טומאה הותרה בציבור אי יכולין לעשות בטהרה שפיר טפי אבל משום טומאת התהום יכול הכהן לעשות בטומאה הזריקה, אפילו לכתחילה אבל לשיטת הרמב"ם דגם בטומאת התהום אין לעשות הזריקה לכתחילה בטומאה מאי נפק"מ אי הותרה טומאת התהום בתמיד או לא סוף סוף הא טומאה הותרה בציבור אבל לפי שיטת הרמב"ם דפסק טומאה דחויה בציבור יש נפקא מינה בספק טומאת התהום ברשות היחיד דאי הותרה טומאת התהום בתמיד אז בספק טומאה שוחטין אפילו לכתחילה משום טומאת התהום אבל משום טומאה הותרה בציבור זה לא הוי אלא בדעבד אבל לכתחילה אין שוחטין כיון דטומאה דחויה בציבור כנ"ל לכאורה קצת ראיה והנה לכאורא יש לעיין בהא דנזיר מהא דנזיר דף ס"ג ירד לטבול ונמצא מת משוקע בקרקע המערה אם ירד להקיר טהור משום טומאת התהום אבל אם, היה המת צף על פני המים דאין זה טומאת התהום טמא ולכאורה יש לעיין הא הוי ספק טומאה כמו שכתבו התוס' שם דהוי ספק טומאה ברשות היחיד ואפ"ה קתני רישא אם נודע לו קודם גילוח סותר אף דהוי ספק אם נטמא או לא ולפי שיטת הרמב"ם הא אפילו לכתחילה נמי אולם יש לומר דדוקא בצף על פני המים שייך ספק שמא לא היה המת בשעה שטבל אבל במת משוקע בקרקע הוי ודאי טומאה וכן מדויק לשון המאירי דמשוקע הוי ודאי טומאה ע"ש. סימן יח גרסינן בירושלמי יומא פרק ז' רבי אלעזר שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בגדים (וצ"ל אוכלין ומשקין לפי גרסת המפרשים) בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמאות טומאה חמורה התיב שמואל קפודקאי מעתה יטמאו את אמוריהם אלא בשפירשו ואפילו תימר לא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור וליטמאת ממנו התיב ר' ירמיהו הרי נבלת עוף הטהור הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר ובלא טומאה מהני שסופן לטמאה טומאה חמורה אמר ר"י נבלת עוף הטהור אין לה מחיצות אמר ר' מנא נבלת עוף הטהור יש לה מחיצות אדם הוא מחיצתה דאי לא תימא הכי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור שמא אינו