עבודת לוי צה

סימן יז ענין טומאת התהום:

הרמב"ם בפ"ו מהלכות קרבן פסח כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך אם היה המת טומאת התהום אעפ"י שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל את פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והוא טומאת התהום טהור לפסח ואעפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו במד"א כשהוא מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע אבל אם רוכב או טעון משא הרי זה טמא אעפ"י שהוא טומאת התהום לפי שאי אפשר שלא יגע ושלא יאהיל ושלא יסיט וכבר ביארנו טומאת התהום בהלכות נזירות (ועיין בכ"מ שהעיר על הרמב"ם שכתב דשוחט ואוכל את פסחו לכתחלה מ"ש משאר קרבנות) ועוד יש להקשות על הרמב"ם מהא דמבואר בתוספתא דזבחים הובא ברש"י פסחים (דף פ"א) כיצד גבי טומאת התהום אמר לו קבר היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שני משעשה פסחו אין צריך לעשות פסח שני וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו אמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת בו ונודע לו בין עד שלא הביא קרבנותיו בין משהביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת בו תחת האבן שישבת עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה ומהו קרבן טומאה אשם אחד ושתי תורים ומתחיל למנות נזירות אחרת. מבואר דדוקא בנודע לו לאחר שעשה פסחו אינו צריך לעשות פסח שני אבל בנודע קודם שעשה פסחו אינו יכול לעשות פסחו דלא הותרה אלא דוקא בדעבד אבל לכתחילה אינו עושה פסחו בטומאת התהום וזה שלא כשיטת הרמב"ם שכתב דשוחט ואוכל את פסחו אפילו לכתחילה ועוד קשה על הרמב"ם במה שכתב במד"א כשהוא מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע וכו' אבל ברוכב או טעון משא הרי זה טמא שהרי אי אפשר שלא יגע מבואר דלא מרצה טומאת התהום אלא דוקא בספק טומאה אבל לא בודאי טומאה וזה דלא כמו שמבואר בש"ס בפסחים (דף פ') שם. דאמרינן דשומרת יום כנגד יום שראתה פטורה מלעשות פסח שני משום דהוי טומאת התהום דמרצה מבואר דאפילו בודאי טומאה ג"כ שייך טומאת התהום וקושיא זו כבר העירו המפרשים (עיין בש"ש שמעתתא ה' פרק ד) ועיין בנזיר שם דף ס"ב במפרש שהביא ג"כ גרסא זו כמו גרסת הרמב"ם וכתב דזה ט"ס. והנה כדי לתרץ כ"ז נקדים תחלה לתרץ קושית התוס' על רש"י בזבחים (דף כ"ג) בהא דאמרינן שם בש"ס דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד למת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת התהום דזיבה ופרש"י טומאת התהום דזיבה כגון ראה ביהש"מ ספק כולה מן היום ספק כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חצייה מן היום וחצייה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות והך טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצא עליו מגופו והתוס' שם הקשו מהא דכיצד צולין דלא מצי משכח לה לר"י דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא טומאת התהום בזיבה ולימא בכי האי גונא וכתבו לתרץ וז"ל ונ"ל ברו"ך דבעינן שלא יהא נודע הספק עד לאחר שחיטה מבואר דשיטת רש"י דאפילו בנודע הספק קודם שחיטה הוי ג"כ טומאת התהום וקשה קושית התוס' מפסחים הנ"ל. והנה כדי לישב שיטת רש"י נ"ל לומר לכאורה דרש"י מפרש דסברה זו היינו אי שייך טומאת התהום בנודע הספק תליא בפלוגתא דתנאי דאמרינן בנזיר דף ט"ו דשייך טומאת התהום אפילו בזיבה ועיין שם בתוס' שכתבו דהאי תנא סבר דשייך טומאת התהום אפילו בזיבה והיינו דהוי פלוגתא דתנאי אי הלכה דטומאה הוי במת דוקא ולא בזיבה או אפילו בזיבה וע"כ עלינו לומר דהאי תנא דסבר דאמרינן טומאת התהום גבי זיבה אף דבזיבה הוי נודע הספק סבר דידיעת ספק אינו מבטל דין טומאת התהום ולכן סבר דגם גבי זיבה אף דהוי נודע הספק אפ"ה הוי טומאת התהום ומאן דפליג וסבר דלא אמרו טומאת התהום אלא במת בלבד ולא בזיבה י"ל דמה"ט ממעט טומאת התהום בזיבה משום דנודע הספק קודם שחיטה והאי תנא דאמר דלא שייך טומאת התהום בזיבה משום הכי. הוא וע"כ שיטת הש"ס בפסחים שם דר"י ממעט דלא שייך טומאת התהום בזיבה ע"כ דסבר דידיעת ספק מבטל דין טומאת התהום ולכן ס"ל דלא שייך טומאת התהום בזיבה אפילו בזב בשביעי שלו שהספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל שמנה ספק לא יראה אף דעדיין לא ראה בשביעי ולא הוי ידיעת הטומאה דהא עדיין ליכא מציאות טומאה כלל והא דאמרינן דלמפרע הוא מטמא בזב שראה וכו' נ"ל דלאו דהטומאה הישנה נמשכת דהא