עבודת לוי צב

אלא דהתורה גלתה לן מהא דהטמאים שאסורין כל היוצא מן האיסור ובזה תירצתי קושית התוס' (בחולין קי"ב) שהקשו למה לי קרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן תיפוק ליה דטעם כעיקר הוי דאורייתא ונ"ל עפ"י מה שכתבו התוס' במנחות (ק"ג) דלהכי בעינן קרא דוזה לכם הטמא לדם השרץ אפילו למד"א דדם חשיב כבשר משום דאי לאו קרא הוי אמינא דדם השרץ מטמא דוקא כדי שיהיה בו כשיעור שיקרש ויעמוד על כעדשה דהיינו בדם צלול יותר מכעדשה להכי בעינן קרא דוזה לכם הטמא דלטמא בכעדשה אפילו בדם צלול והיינו דאי לאו קרא הוי דם מטמא משום דהוה כבשר לכן בעינן בדם שיעור בשר דהיינו יותר מכעדשה בדם צלול אבל בתר דגלי לן קרא דדם השרץ מטמא הוי מחמת עצמו היינו לאו משום דדם חשיב כבשר להכי מטמא אפילו דם צלול בכעדשה ולא בעינן שיעור בשר וכמו כן נ"ל ג"כ דלכן בעינן קרא דהטמאים ולא סגי לן בהא דטעם כעיקר דאורייתא משום דאי אמרינן דהאיסור הוי משום טעם כעיקר אז בעינן ג"כ שיהא בהיוצא שיעור איסור היינו כדי שיקרש ויעמד על כזית והיינו דבעינן שיהא יותר מכזית בצלול אבל אי אמרינן דהאיסור הוי משום דהטמאים היינו שגלתה לן תורה איסור חדש היינו איסור יוצא ולכן אין אנו דנין שיהא השיעור כמו הדבר שיצא ממנו אלא הוי שיעור חדש והיינו שיהא בדבר שיצא שיעור כזית בלח ולא בעינן כדי שיקרש ויהא כזית וכמו כן נ"ל ג"כ על קושית הקרן אורה הנ"ל דאי הוי האיסור דדם השרץ מחמת יוצא א"כ הוי איסור חדש ולא הוי כמו שרץ עצמו כמו שבארתי לעיל דאיסור יוצא לא הוי כמו גוף האיסור שיצא ממנו ואז היה השיעור בדם השרץ לענין איסור אכולה בכזית ולא בכעדשה דהא כל עיקר דמרבינן דשיעור אכילת שרצים הוי בכעדשה משום דהיקשא התורה אכילה לטומאה כמבואר במעילה (דף ט"ז ע"ש) וכ"ז הוי דוקא לענין גוף השרץ הוי השיעור בכעדשה אבל איסור יוצא דהאיסור הוי לאו משום דהוי כמו גוף השרץ אלא מקרא דהטמאים וי"ל דהוי איסור חדש ולאו איסור שרץ אלא דאיסור יוצא הוי איסור עצמו כללי כמו שאר איסורי יוצא ולכן השיעור הוי ג"כ לאו שיעור כמו שרץ דהיינו בכעדשה אלא כמו כל איסור תורה בכזית אבל השתא דידעינן איסור אכילה מקרא ושפיר הוי איסור מחמת שרץ הוי כעדשה והא דפירש רש"י כאן דלאכילה הוי בכזית כבר הקשו המפרשים עיין בערוך לנר מה שכתב לתרץ דרש"י כתב כ"ז לענין שאר שרצים שאינם מח' שרצים ע"ש. והנה התוס' הקשו על רש"י דמפרש בעודו בו היינו בעוד שהדם מחובר עם הבשר והקשו מאי שייך צירוף על זה כיון דזה הוא שרץ ממש כיון שהדם הוי עם הבשר יחד והקושיא הזאת הוי ג"כ על הרמב"ם דמפרש ג"כ הא דעודו בו כנ"ל אבל יש לומר דרש"י והרמב"ם סוברין דכ"ז שייך דוקא אלא באופן דהשרץ והדם הוי כברייתו דהיינו שהשרץ ודם הוי מחוברין כברייתן אבל אם אם היו מחוברין שלא כברייתן אף דמחוברין שייך שפיר צירוף ופירוש הא דבעודו בו הכי פירושו שהדם מחובר עם הבשר אבל אינו כברייתו ממש ולכן לא הוי כמו שרץ ממש ושפיר בעינן צירוף. סימן טז. יבואר שיטת התוס' והרמב"ם בענין הכשר בדם שחיטה. הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת אוכלין כתב וז"ל הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה השוחט וניתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן הרי ספק וכו' והנה ראיתי בספר מקור חיים בסוף הספר בחידושי אביו הגאון שם כריתות שהקשה על הרמב"ם במש"כ הרמב"ם דאינו מכשיר אלא דוקא דם השותת היינו הדם היוצא אחר דם קילוח בסוף השחיטה דע"כ מוכח כפירוש התוס' דפירשו דדם אפילו דם קילוח שעדיין הוא בחיים מכשיר שהרי אמרינן בחולין (דף ל"ו) השוחט וניתז הדם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן פליגי בה רבי ור"ח אבל אי לא נתקנח מכשיר לדברי הכל ואם כשנתז הדם קודם שחיטת סימן שני הבהמה עדיין בחיים דאפילו במפרכסת קיימ"ל דהיא כחיה לכל דבריה וא"כ למה מכשיר הדם היוצא בין סימן לסימן הא היא בחיים ואינו מכשיר והרמב"ם עצמו הביא הא דניתז הדם בין סימן לסימן באותה הלכה עצמה. והנה כדי לתרץ כ"ז נ"ל לבאר שיטת הרמב"ם בענין דם דהוי משקה דהנה באמת לא מצינו בשום מקום דדם יהא חשוב משקה אלא אדרבה משמע דדם הוי אוכל דהא כתיב כל נפש אשר תאכל דם וגו' אלא דהתורה גלתה בהא דדם חללים ישתה דדם הוי משקה (עיון נדה דף נ"ה ע"ב) ועיין