עבודת לוי פח

והנה אח"כ ראיתי בספר נא"י שהביא ג"כ קושית האור שמח הנ"ל וכתב לתרץ דזה תלוי בפלוגתא אי אמרינן כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע היינו דהמכילתא הוי אליבא דמאן דאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכאן ג"כ לפי מה שכתבו המפרשים דשייך איסור לא תאכל כל תועבה בקדשים שמתו יש לומר דאסור בהנאה ג"כ מהאי טעמא והביא ג"כ מהא דב"ק דף ק"י דאמרינן שם בחטאות המתות אדעתא דהכי לא אפרשה וכתב דהש"ס דב"ק הוי דוקא בחטאת שמתו בעליה ולא בשאר חטאות ובאמת לפי מה שכתבתי א"ש דהש"ס דב"ק מיירי בכל חמש חטאות והנה ידידי הרב הגאון המפורסם מ' אהרן גרוזאווסקי שליט"א העיר על דברי לפי מה שכתבתי לפרש הש"ס דב"ק דאדעתא דהכי לא אפרשה דהוה חולין למפרע א"כ היה עלינו לומר דאם אחד ימעל באחד מחטאות המתות בעת שלא היה עדיין מחטאות המתות ואח"כ נעשה מחטאות המתות כגון שמת בעליו יפקע המעילה למפרע וזה לא שמענו ורציתי לומר דאפילו אם אמרינן דהוי חולין למפרע אפ"ה כיון. שנהנה מהחטאת בעת שהיה קודש שפיר מעל כיון דבשעה שנהנה היה קודש הרי נהנה מן ההקדש ואף דאח"כ יפקע הקדושה כיון דכל עיקר המעילה אינה משום שמחסר להקדש היינו שמחסר ממון הקדש אלא משום מעשה ההנאה היינו משום שנהנה מן ההקדש ולכן כיון דבשעה שנהנה היה החפץ הקדש שפיר מעל אפילו אם אח"כ נעשה חולין למפרע ואמנם זהו חידוש גדול לומר כן ויש לעיין בזה טובא (ולא נפניתי עתה להאריך בזה) ועיין בירושלמי נדרים (בפ"ו) גבי הא דבעיא שם הירושלמי אי נדרים הוי דבר שיש לו מתירים או לא משום שישנו בשאלה ועיין במפרשים שפרשו דהא לכאורה אי אמרינן דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו א"כ לא שייך לומר דהוי דבר שיש לו מתירים דהא נעשה כלא היה אסור מעולם ע"ש וצ"ע בזה. והנה לכאורה יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה הפריש עולת ראיה ומת היורשים חייבין להביא אמאי לא נימא אדעתא דהכי לא אפרשה כמו בחמש חטאות המתות שוב ראיתי בספר זרע אברהם שהעיר כעין זה על הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שקלים) שכתב המפריש שקלו ומת יפלו לנדבה והקשה אמאי לא נימא אדעתא דהכי לא אפרשה והנה מה שהקשיתי מהא דכתב הרמב"ם דהמפריש עולת ראיה ומת דהיורשים חייבין להביא זה לא קשה לפי מה שבארתי דלא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה אלא דוקא באופן שאין הקרבן נצרך כלל ולכן כיון דמבואר בירושלמי דחגיגה (הלכה א') דלא יראה פני ריקם אפילו לאחר מיתה וחייבים היורשים להביא לאחר מיתה לכן לא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפרשה ועיין בקרית ספר להמבי"ט בפ"א מהלכות חגיגה שכתב דמקור הרמב"ם הוא מהירושלמי הזה אמנם מהירושלמי דנדרים דאמרינן התם על מתני' כאימרא כדירים ר"י אומר כולד חטאת מוכח דשייך התפסה אפילו בחמש חטאות המתות וכתבנו דיש לומר דאפילו אי אמרינן דלא הוי אלא מדרבנן שייך ג"כ התפסה אולם יש לעיין הא אי אמרינן דנפקע הקדושה למפרע לאו דבר הנדר הוי ולא שייך בזה התפסה אולם יש לעיין אולי בולד חטאת דלאו מחמת דיבורו קדש אלא שהתורה גלתה מרק קדשך וכו' יש לומר דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא אקדשה ולכן שייך שפיר התפסה בולד חטאת וצ"ע סימן טו' ענין טומאת דם השרץ. במ' מעילה (דף י"ז) דם השרץ והבשר מצטרפין זה עם זה אמר רב חנין אמר רב. זעירא ובשרו (לפי גירסת רש"י פירוש הא דקתני דם השרץ והבשר מצטרפין דוקא בשרו של אותו שרץ עצמו שפירש ממנו הדם דהוי דם ובשר משרץ אחד אבל כשהדם משרץ אחד והבשר משרץ אחר לא מצטרפין) מתיב ר"י בר"ח (לפי גרסת רש"י) הטמאים מלמד שהן מצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות (פירוש רש"י ה"א יתירה מלמד שמצטרף אפילו שרץ ושרץ כלומר כחצי שיעור משרץ זה וחצי שיעור משרץ אחר משני שמות חצי שיעור מחלד וחצי שיעור מעכבר מצטרפין וקשיא לרב חנין) אמר רב יוסף לא קשיא כאן בכולו כאן במקצתו (ופרש"י אי הוי שרצים כולן שלמין בין משם אחד בין משני שמות ופירש חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה או מזה דם ומזה בשר. כיון דאתי ממקום חשוב דתרווייהו השרצים שלימים נינהו וחשיבי מצטרפין והא דאמר רב חנין כו' היינו במקצתן דלא הוו השרצים שלימים אלא מקצתו של כל אחד ואחד מונח בכאן ופירש דם מזה ובשר מזה הואיל ולא אתי משרצים שלימים לא חשיבי ולא מצטרפין הדם עם הבשר אלא עם בשר אותו שרץ שפירש ממנו הדם.