עבודת לוי פו

ניתר ע"י זריקה ולפי"ז יש לומר כמו שכתבנו דאין שום ראיה דקדשים שמתו אסור מן התורה די"ל דקושית התוס' הוי משום לא תאכל כל תועבה ותמהני על הגאון שלא נחית לזה והנה ראיתי באור שמח בהלכות מאכלות אסורות שהקשה על הנך שיטות דאית להו דקדשים שמתו אינם אסורין מן התורה ועיין רש"י מעילה דף ג' שכתב דלא נהנין מדרבנן גבי חטאות המתות והקשה מהא דאמרינן במכילתא פרשה משפטים גבי שור הנסקל ולא יאכל את בשרו אין לי אלא בשרו עורו מניין הרי היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר מה חטאת שבשרה מותר בשחיטה עורו אסור במיתתה שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור במיתתו ע"ש מבואר דקדשים שמתו אסור מן התורה וקשה על הנך דסברי דמותר. ונלע"ד לתרץ קושית האור שמח עפ"י הש"ס דב"ק (דף ק"י) דאמרינן שם על מתנ' דנתן את הכסף לאנשי משמר וכו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לאו הכי לימא ליה אדעתא דהכי לא יהיב וכו' אלא מעתה הא דקיי"ל חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלה ונראה לע"ד דפירוש הש"ס דבאמת אמרינן אדעתא דהכי לא מפרשה והוי חולין מעיקרא אלא דהלכתא אתא לאורויי לן דאזלה למיתה מבואר לפ"ז דחטאות המתות הוי חולין אלא דהלכתא גמיר לן דאזלה למיתה אמנם כ"ז הוי דוקא בחטאות המתות אבל בשאר קדשים שמתו לא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפרשה דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא אפרשה אלא דוקא באופן שהחסרון הוא בהבעלים היינו באופן שאין הבעלים צריכין עוד להקרבן כגון חטאת שמתו בעליה או שכפרו בעליה באחר דאין הבעלים צריכין עוד להקרבן וכן חטאת שעברה שנתה דקיי"ל דתמות זה הוי דוקא ג"כ לאחר שכיפרו בעלים באחר דאין עוד על הבעלים חיוב קרבן ולכן כיון דהבעלים אין צריכין עוד להקרבן ואם היו הבעלים בעת שהקדישו במצב כזה שהן עכשיו לא הקדישו שייך שפיר לומר אדעתא דהכי לא הקדישו אבל לא כן בקדשים שמתו דהבעלים צריכין עדיין להקרבן ואם היו הבעלים בשעה שהקדישו במצב כזה שהן עכשיו שפיר הקדישו את הקרבן דהא עדיין צריכין הן להקרבן גם עתה אלא שמת ואינו ראוי להקרבה זה הוי כמו שאר פסולין בקדשים ולא שייך בזה לומר אדעתא דהכי לא הקדישו והוי כמו פיגול ונותר דלא אמרינן בזה אדעתא דהכי לא הקדישו אבל בחטאת שמתו בעליה וכן בכיפרו באחר וכן חטאת שעברה שנתה כיון דמיירי לאחר כפרה כמבואר ברמב"ם (בפ"ה מהלכות פסולי המוקדשין) שייך שפיר לומר אדעתא דהכי לא אפרשה ועיין גיטין כ"ח דאמרינן שם בחטאת שמתו בעליה דהוי חולין בעזרה כמו דאמרינן שם בב"ק ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר אמאי תהדר ליורשים מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב והיינו כיון דמת ואין כפרה למתים ואין נחוץ לו עוד כפרה שייך שפיר לומר אדעתא דהכי לא יהיב. (והנה לכאורה יש לעיין גבי הפריש קרבן ונעשה מומר וכן הפריש קרבן ונשטתה אמאי לא נימא אדעתא דהכי לא אפריש עיין זבחים (י"ב) אמנם לא קשה דגם בנעשה מומר וכן בנשטתה ג"כ אין לומר בהחלט שאין הבעלים צריכין עוד להקרבן דהא לאחר שיחזרו בתשובה או לאחר שירפא בשוטה יהיה ראוי הקרבן להם לכן ל"ש לומר אדעתא דהכי לא אקדיש). ולפי זה יש לישב קושית האור שמח דהנה עיין בשיטה מקובצת במנחות שכתבו בשם תו"ח דקדשים קלים אסורים מן התורה אף שאין בהם מעילה אסורים מחמת נדרו משום בל יחל דברו מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס כבר בשלמים ואכלו עובר משום בל יחל כן בשלמים גופייהו עובר משום בל יחל ולכאורה יש לעיין איך שייך בל יחל בשלמים כיון דאינו אסור להנות מהם דבל יחל הוי משום שחילל דבריו היינו שנדר וחל איסור על החפץ אבל בשלמים דאין בהם מעילה ואינו אסור בהנאה לא שייך לומר בל יחל דהא לא חילל דברו כלל אמנם נראה דבשלמים כיון דשייך קדושה בהן הוי שפיר אסור בהנאה דהא מצינו דאפילו פסולי המוקדשין אסורין בהנאה ועיין בקדושין (דף י"ג) דאמרינן מידי דהוי אפסולי המוקדשים דמעיקרא אית בהו מעילה ואסרי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסורה ע"ש מבואר דאפילו לאחר שהוממו נשאר קדושה עליהם וממילא שייך עליהם איסור בל יחל כיון שהן קדושין ואסורין מחמת הקדושה בהנאה כמו פסולי המוקדשים שאסורין בהנאה ועיין תוס' פסחים (כ"ט ע"ב) שכתבו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לאו דוקא להאכילן לכלבים אלא ה"ה לשאר הנאות ג"כ אסור ועיין תוס' בכורות (דף ל"ב) ועיין תוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב) שהקשו רעהו למ"ל תיפוק ליה דאין המת שלו ע"ש דמיירי בכל הקדשים וכמו כן נ"ל דה"ה ג"כ קדשים שמתו אף שיצאו מידי מעילה מן התורה ואין עוד