עבודת לוי פה

פסול לחיוב לכן שפיר כתבו דהש"ס קאי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל לשיטת הרמב"ם קשה אליבא דכו"ע אמאי מקשה הש"ס לר"ש דוקא. והנה גדול אחד העיר עוד להקשות גם על התוס' שכתבו דהש"ס הוי דוקא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף י"ל מכי שחט בה פורתא אסרה אידך כי קא טבח לאו דמרה קא טבח ע"ש והעיר הנ"ל לרב שימי בר רבה דאמר הכל מודים כל היכא דשחט סימן אחד בחוץ דפסול משום שעשה בה מעשה חטאת העוף ושם בתוס' כתבו דפסול לאו דוקא אלא ה"ה דחייב וא"כ אמאי כתבו התוס' דוקא למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הא בזה כו"ע מודים אולם על התוס' יש לומר דקיימי אליבא דרבא דאמר דפליגי בשחט סימן אחד בחוץ אבל על הרמב"ם קשה מה שהקשינו ונ"ל לתרץ די"ל דשיטת הרמב"ם אף דפסול בשחט סימן אחד בחוץ אולם י"ל כיון דאינו בר פדיון כמו שכתבתי משום דשחיטה לא הוי מום (ועיין תוס' ב"ק דף ע"ו מה שכתבו דאין שייך פדיון על מום דלאחר מיתה וצ"ע בזה) א"כ הוי קדשים פסולין שאינם בני פדיון א"כ הוי קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ואין בהם אלא איסור דרבנן (עיין בירושלמי במ' שבת בפ"א דאמרינן שם חמש חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטל הרשות בידם וקשה הא קימ"ל דחמש חטאות הלכתא גמירא לן מסיני אולם יש לומר דהירושלמי מיירי לענין איסור הנאה ועיין ברש"י תמורה דף כ"א שכתבו דאין אסורין אלא מדרבנן ויש לעיין ועיין בירושלמי נדרים (פ"א הלכה ג) דאמרינן שם כאימרא (היינו אם אמר הרי עלי כאימרא) ר"י אמר כולד חטאת ע"ש ומשמע דשייך התפסה בולד חטאת ויש לעיין) ולכן כיון דאין אסורין בהנאה אלא מדרבנן לא שייך להקשות לאו דמריה קא טבח ולכן מקשה הש"ס דוקא לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכיון דאסור באכילה כמו שכתב הרי"ט אלגזי בפ"ה מהלכות בכורות והמקנה במ' קידושין נ"ז מלא תאכל כל תועבה ע"ש לכן שפיר הוי שחיטה שאינה ראויה אבל בהנאה מותר מן התורה ולכן לא שייך להקשות דלאו דמרה קטבח אלא גבי איסורי הנאה כמו חולין בעזרה דאסור בהנאה כמבואר בפסחים כ"ב דאותה אתה וכו' עיין תוס' ב"ק דף ע"ב מה שכתבו בזה לחלק בין איסור עכו"ם לשאר איסורי הנאה דרבנן ע"ש וכ"ז הוי דוקא לשיטת הרמב"ם וי"ל דשיטת הרמב"ם קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת כמובאר מדבריו בפ"ג מהלכות מעילה ע"ש ואין אסורין אלא מדרבנן אולם התוס' בב"ק שם יש לומר דסברי קדשים שמתו אסורין מן התורה ולכן שפיר כתבו דשייך להקשות על שחוטי חוץ ג"כ מכי שחט בה פורתא אסרה אידך כי קא טבח לאו דמרה קא טבח ע"ש ועיין בתוס' (קידושין נ"ז) שכתבו שם קדשים אין אסורין אלא מדרבנן ולא מן התורה וראיתי ברש"ש בפסחים דף ל"ה שהקשה על דברי התוס' זבחים (דף ס"ט) שהקשו לר"י דאמר דאין נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה משום דלא חייל איסור נבלה על איסור טומאה א"כ איך משכחת בעוף קדשים שיטמא בבית הבליעה והרי לא חייל איסור נבלה על איסור קדשים והקשה הא קדשים שמתו יצאו מדי מעילה ד"ת עיין שם וראיתי בספרי אחרונים שכתבו להוכיח מכאן דשיטת התוס' דקדשים שמתו אף דיצאו מידי מעילה מן התורה היינו שאין בהם מעילה אבל אסורין בהנאה מן התורה ע"ש ועיין במהר"ם מלובלין במ' קדושין דף נ"ז שכתב שם על שיטת רש"י קדשים שמתו אסורין מד"ת. אמנם יש לומר דלא קשה קושית הרש"ש די"ל דכמו דר' יהודה ממעט דאין איסור נבלה חל על עוף טמא אף דעוף טמא אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה כמו כן יש לומר אף דקדשים שמתו אינם אסורין מן התורה היינו דוקא בהנאה אבל באכילה אסורין מלא תאכל כל תועבה כמו שכתב הרי"ט אלגזי בפ"ה מהלכות בכורות ע"ש ושפיר הקשו התוס' דלא יחול איסור נבלה על איסור דלא תאכל כל תועבה שוב ראיתי בשו"ת אחיעזר שהביא בשם גדול אחד שכתב באהל תורה על דברי התוס' הנ"ל עפ"י הש"ס (בכורות דף ט"ז) דאמרינן דאיכא איסור אכילה על חטאות המתות והגאון האמיתי מהרח"ע שליט"א השיג עליו דהש"ס דבכורות הנ"ל מיירי בחטאות המתות דאיכא הלכתא וקרא אבל בקדשים שמתו אי אמרינן דנפקע איסור קודש לגמרי איזה איסור אכילה יש בהו והביא שם הא דאמרינן בת"כ פרשה אחרי דמרבינן שם את זה תאכלו מפרסת פרסה חטאות המתות ופסולי המוקדשים ומפרש הראב"ד דקאי על פסולי המוקדשין שלא נפדו דאסורין באכילה מן התורה וכתב הגאון הנ"ל דאפילו לדברי הת"כ ג"כ לא יתישבו התוס' דע"כ צ"ל דאיסור אכילה זה מחודש אחר השחיטה דבעודה בחייה קדשים שהוממו הרי אסורין באיסור מעילה מן התורה, וא"כ מאי הקשו התוס' בזבחים הא איסור נבלה ואיסור דלא תאכלו טמא הוא לכם דמרבינן לפסולי המוקדשין אתי בהדי הדדי וע"כ דס"ל להו להתוס' דקדשים שמתו אסורים משום איסור קדש שלא