עבודת לוי פב

ועד סוף וכו' מבואר דהרמב"ם לא פסק דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ קשה למה כתב בהלכות שחיטה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דמשמע דהרמב"ם פסק דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ונ"ל לומר לשיטת הרמב"ם דתרי ענינא לשחיטה מתחלה ועד סוף הוה חדא דמצטרף כל מעשה השחיטה למעשה אחת בזה דאמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והיינו דכל מעשה השחיטה חשובה כולה מעשה אחת וזה הוי לכו"ע ועוד חדא היינו דאמרינן דכל מקצת שחיטה שם שחיטה עלה בפני עצמה והכשר שחיטה עלה בפני עצמה אמנם זה תליא בפלוגתא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והשתא יש לפרש לפי שיטת הרמב"ם דהא דאמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל דפסול שהרי נעשה מעשה טריפה ביד עכו"ם דזה דפסול הוי משום דאמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לענין דכל מעשה השחיטה הוי כולה חדא מעשה שחיטה ולכן מפסל לשיטת הרמב"ם דכתב ובפ"ד מהלכות שחיטה) דשחיטת עכו"ם פסול משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו ועיין ברמב"ם (בפ"ב מה' אבות הטומאה) וא"כ כיון דשיטת הרמב"ם דשחיטת עכו"ם לא הוי כמו קוץ או נקב בעלמא אלא דעכו"ם הוי ודאי בר זביחה אלא דמפסל משום וקרא לך ואכלת מזבחו ולכן בעינן דוקא שיעשה העכו"ם מעשה חשובה שיהא נקרא זבחו ושפיר כתב הרמב"ם הטעם דפסל משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף היינו דאמרינן דכל מעשה השחיטה הוי כולה חדא מעשה וממילא שפיר מפסיל משום דהוי זבחו של עכו"ם וזהו שמדייק הרמב"ם וכתב ישנו לשחיטתו מתחילה ועד סוף היינו שכל מעשה השחיטה מצטרף להיות שם שחיטה עלה להפסל משום זבח עכו"ם וזהו דאמר רבא הכל מודים כל היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל דפסול היינו דבזה כו"ע מודים דאמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לענין מעשה השחיטה אמנם בזה דאמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לענין שיהא שם שחיטה על המקצת ששחט בפני עצמו כגון לענין שחוטי חוץ היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים דבעינן שם שיהא שם שחיטה על המקצת ששחט בפני עצמה כדי להתחייב משום שחוטי חוץ זה תליא בפלוגתא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והשתא לפ"ז א"ש שיטת הרמב"ם שכתב ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לענין שחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל ואין זה ענין להא דאמרינן בכל דוכתי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כמו שבארנו והא דאמר רבא הכל מודים כל היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וכו' היינו ג"כ מחמת ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והשתא א"ש הא דפסק הרמב"ם (בפ"י מהלכות טומאת אוכלין) השוחט וניתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן הרי זה ספק לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין הרי דהרמב"ם לא פסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דשם בעינן שיהא שם שחיטה על הסימן בפני עצמו כדי שיהא הדם דם שחיטה ולא דם מכה שאינו מכשיר ולכן כאן לא סגי בזה דאמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לענין מעשה השחיטה דכולה חדא מעשה שחיטה הוי אלא דבעינן שיהא שם שחיטה על הסימן בפני עצמו כמו לענין שחוטי חוץ וזה תליא בפלוגתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף המבואר בכמה דוכתי ובזה לא פסק הרמב"ם דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אולם יש להקשות על דברינו מהא שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות פסולי המקדשין) שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מבואר מדברי הרמב"ם דאפילו לענין שחוטי חוץ ג"כ פסק הא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אפילו במקום דבעינן שיהא שם שחיטה על מקצת שחיטה בפני עצמה וא"כ שוב תקשה על הרמב"ם למה גבי שחט וניתז דם בין סימן לסימן פסק דהוי ספק. אמנם נלענ"ד דמה שבארנו לעיל דכל היכא דבעינן שיהא שם שחיטה על המקצת ששחט בפני עצמו כגון גבי שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים זה תליא בפלוגתא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף זהו דוקא לענין חיוב כרת משום שחוטי חוץ שם בעינן לחייב על שחיטה בחוץ ולכן בעינן דוקא שיהא שם שחיטה על המקצת ששחט בפני עצמו ולכן כתב הרמב"ם (בהלכות שגגות בפ"ד הלכה א') דאינו חייב משום שחוטי חוץ אלא דוקא בשחט שנים או רוב שנים משום דהרמב"ם לא פסק דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לענין שיהא שם שחיטה בפני עצמו על כל מקצת שחיטה ששחט כמו שפסק גבי ניתז דם בין סימן לסימן בפ"י מהלכות טומאת אוכלין כמו שבארנו לעיל אבל לענין שיפסול הקרבן שפיר נפסל הקרבן בהא לחוד דאמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לענין שיהא כל מעשה השחיטה חשובה כולה חדא מעשה כמו שבארנו גבי שחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל דבזה כו"ע מודים וזהו שכתב הרמב"ם גבי שחט מיעוט סימנים בחוץ שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואינו שייך