עבודת לוי פא

בחוץ ובין השוחט בחוץ למעלה בחוץ שהשוחט בפנים להעלהו בחוץ היתה לו שעת הכושר והשוחט בחוץ להעלהו בחוץ לא היתה לו שעת הכושר (פירוש דס"ל כריה"ג במ' זבחים דף ק"ז דאמר שחט בפנים והעלה בחוץ חייב שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור ע"ש) ר"א בר"ש אומר הפרש בין השוחט בפנים ומעלה בחוץ לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שהשוחט בפנים הקדש מקבלו והשוחט בחוץ ומעלה בחוץ אין הקדש מקבלו אי אפשר לשוחט אחר שוחט אבל יש מעלה אחר מעלה ע"ש (ופירוש דשחט בפנים והוציאו להעלהו בחוץ אם חזר והכניסו הקדש מקבלו ואם העלהו לא ירד ע"ש אי אפשר לשוחט אחר שוחט אבל יש מעלה וכו' פירוש אם העלה אבר או חצי בהמה ואח"כ העלה עוד אבר או חצי בהמה חייב אבל בשחיטה לא שייך שוחט אחר שוחט כיון דכולה חדא מעשה היה) ועיין בק"א בזבחים שהקשה לרבה בר שימי דאמר ב"מ חולין (דף כט) גבי פלוגתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול לכו"ע אפילו למד"א אינה לשחיטה אלא לבסוף ועיין בפירש"י ובתוס' שם שכתבו דפסול לאו דוקא אלא ה"ה דחייב נמי משום שחוטי חוץ בשחט סימן אחד בחוץ וא"כ שפיר משכחת לה שוחט אחר שוחט כגון אם שחט אחד סימן אחד בחוץ דחייב משום שחוטי חוץ ואח"כ שחט עוד סימן השני בחוץ דמחויב ג"כ על שחוטי חוץ משום שחיטת סימן שני וזה אין לומר דעל סימן השני פטור דמהיכא נימא דיפטור (ועיין זבחים קי"ט דאמרינן עולת במת יחיד שהכניסה לפנים דקלטה מחיצות אפילו לאחר שחיטה וכיון דעל סימן ראשון חייב ה"ה על סימן שני וזה אין לומר דמיד בשחיטת סימן ראשון נעשה הקרבן בעל מום ואינו מתקבל בפנים לכן משום סימן שני פטור זה אינו דבאמת אינו נעשה בעל מום בשחיטת סימן אחד והא דאמרינן בחולין (דף ל') ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב (פירוש בשוחט את הפסח על החמץ קאי ולכן אם שחט את הפסח על החמץ במועד לשמו כיון דהוי פסח שלא בזמנו והוי פסח פסול לכן פטור משום ששחטו על החמץ וכ"ז הוי דוקא בשחטו לשמו אבל בשחטו שלא לשמו דהוי שלמים חייב משום איסור ששחטו על החמץ ע"ש) ואמאי פטור ש"מ דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה וכו' ע"ש אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף איפסל לו בתחילת שחיטה אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט ביה פורתא אידחי לו מפסח אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט א"ל אביי נהי דאידחי לו מפסח מדמי פסח מי אידחי וכו' וע"ש בפירש"י שכתב ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה את לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ע"ש מבואר דתחילת השחיטה הוי מום אמנם כבר פירשו בספרי אחרונים דאין שום ראיה מכאן דתחילת השחיטה הוי מום דלפי שיטת התוס' י"ל דקושית הש"ס לאו דהשחיטה הוי מום אלא דאם יפול בו מום באמצע השחיטה פודין ולפירש"י ג"כ יש לומר דמיירי באופן דהפסיק באמצע ולא יגמור השחיטה והוי נבילה ואז שפיר נוכל לומר דזה הוי מום ע"ש ועיין בתשובת רע"א בסוף הספר תשיובה לנכדי מה שכתב ג"כ כעין זה וא"כ כיון דהקרבן כשר א"כ שפיר יש לחייבו משום שחוטי חוץ בשחט סימן אחד בחוץ ואח"כ שחט הסימן השני ג"כ בחוץ וגם זה אין לומר דהוי נתקלקלה בשחיטה כיון דהוי שחיטה לחייב על סימן ראשון משום שחוטי חוץ הוי שחיטה מעליא וא"כ קשה מהתוספתא לרבה בר שימי אמאי אין שוחט אחר שוחט. והנה כדי לתרץ קושיא זו נקדים מתחילה לבאר שיטת הרמב"ם מה שהקשו עליו בענין זה הנה הרמב"ם (בפ"ד מהלכות שחיטה) כתב וז"ל התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנים וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר העכו"ם פסולה ישנה לשחיטתו מתחילה ועד סוף והקשו המפרשים למה תלה הרמב"ם בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הא בש"ס חולין כ"ט אמרינן אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו"ם בעולת העוף נמי היכא דמלק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למד"א ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מחייב ולמד"א אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב וכו' מבואר דבשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל לכו"ע פסולה ואינו תלוי כלל בפלוגתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולמה נקט הרמב"ם דוקא למד"א ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף עוד הקשו המפרשים על הרמב"ם שכתב בפ"י מהלכות טומאת אוכלין שחט וניתז הדם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן דספיקא הוי ותולין ע"ש ובחולין דף ל"ו ע"א אמרינן השוחט והתיז דם על הדלעת רבי אומר הוכשר ורבי חייא אומר תולין ואמרינן שם בש"ס דפליגי בנתקלח הדם דרבי סבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ורבי חייא ספוקי מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחילה