עבודת לוי עח

לשם חטא אחר ומשמע מלשון התוס' דקדושת הגוף אינו נפקע אלא ההפרשה כיון דאינו יכול להקריב ל על מה שהופרש בטלה ההפרשה ושפיר יכול לעשות הפרשה אחרת וקביעות חדשה לשם חטא אחר ויש להבין הסברא בזה מאיזה טעם נפקע הקביעות וההפרשה כיון דהקדושת הגוף קיים ולכאורה נ"ל דיש לומר כמו דקיי"ל בכל דוכתי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה והיינו כיון דאינו ראוי להקרבה נפקע הקדושה כמו כן יש לומר דגם על ההפרשה שייך לומר כיון דאינו ראוי להקריבה לשם החטא שהופרשה נפקע ההפרשה וזהו דוחק ויש לומר כן דכיון דמצינו דשייך קדושת הגוף אפילו בלא קביעות שום חטא היינו בלא הפרשה כגון הקדיש אבר אחד דאמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר (בתמורה י"א) וכן הקדיש זכר לדמיו דקיי"ל קדש קדושת הגוף כמבואר (בשבועות י"א ובתמורה י"ט) כיון דשייך קדושת הגוף בלא שום קביעות לשם חטא וכל עצם ענין ההפרשה והקביעת אינו שום חלות שחל על הבהמה אלא משום שעומד להקריבה לשם הבעלים ולשם החטא זה ולכן כ"ז הוי דוקא בזמן שעומד להקרבה אבל אם אינו עומד עוד להקרבה על חטא זה ממילא דבטלה הקביעות וההפרשה כ"ז יש לומר לפי תירוץ התוס' ועיין בנועם ירושלמי בפ"ק דנדרים שהביא שם הירושלמי בפ"ק דשבועות שהקשה ולא כבר כפר וכו' ע"ש ומפרש דקושית הירושלמי הוי דהוה כמו חטאת שכיפרו בעליה באחר דתמות או תרעה בציבור ע"ש ומשני כולן מכפרין כפרה אחת היינו כל השעירים לכן לא שייך כאן כפרו באחר אולם בפ"ק דשבועות כתב לפרש הירושלמי עפ"י התוס' דשבועות דקושית הירושלמי הוה מעשה דקודם הפרשה ע"ש וז"ל הירושלמי שעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ח לא קרב בר"ח יקרב להבא מתחלה לא הוקדשה קרבנות ציבור אלא ליקרב על מזבח ולא כבר כיפר יום הכיפורים אמר ר' מנא כיון דכתיב חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כמו שכולן מכפרין כפרה אחת אמר רבי בון מכיון שכולן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמו שכולן מכפרין כפרה אחת וראיתי להגאון בנועם ירושלמי שכתב להפרש דקושית הירושלמי ולא כבר כיפר דהכונה כיון שהפרישו על ר"ח או רגל שעבר וכבר כיפר בקרבן אחר ואיך מכפר בזה בר"ח זה או רגל זה הא הוי עשה דלאחר הפרשה דלא מכפר כמבואר בזבחים (דף ו') והיינו כמו שהקשו התוס' (ומחק תיבת יום הכיפורים) ועל זה משני הירושלמי אמר ר' מנא כיון דכתיב חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כמו שכולן מכפרין כפרה אחת ור' בון אמר מכיון שכולן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמו שכולן מכפרין כפרה אחת ומפרש דתירץ הירושלמי הוי כיון שכולן מכפרין כפרה אחת לכן לא הוי על עשה דלאחר הפרשה וכתב דכונת הירושלמי הוי כתירץ התוס' הנ"ל שכתבו ג"כ לתרץ דלא הוי על עשה דלאחר הפרשה וע"ש בנועם ירושלמי שכתב דהא דאיתא לקמן בסוף ההלכה אמר ר"י ותני כן לשם אותו הזבח שהוא קרב לשמו הוא קדש משעה ראשונה צריך להיות כאן והוא סוף התירוץ דלכן לא הוי אעשה דלאחר הפרשה והעמיס כן בכונת התוס' שבועות הנ"ל אמנם מלשון התוס' לא משמע כדבריו שכתבו כיון דנאבד נעקר הפרשתן וכן מדברי התוס' בזבחים שם ג"כ לא משמע כן ויתר יש להעמיס מה שכתבנו בדברי התוס' הנ"ל וגם מהא דאמרינן בזבחים גבי שעירי עצרת למה הן באים הא הוי עשה דלאחר הפרשה ע"ש לא משמע כמו שפירש בירושלמי ועיין רמב"ם (בפ"ג מהלכות שגגות) שכתב וז"ל אם הביא חטאת שהפריש על חלב של אמש על חלב שאכל היום כיפר ועיין בכ"מ מה שכתב בשם הר"י קורקוס ובקרית ספר ובלח"מ והא הוי עשה דלאחר הפרשה (ויש לעיין מהירושלמי הנ"ל לפי פירוש הנועם ירושלמי) וצ"ע (וראיתי בקרן אורה בחידושיו ל"מ זבחים שם שהעיר ג"כ על הרמב"ם בזה וכתב לתרץ דהא דאמרינן דאינו מכפר על עשה דלאחר הפרשה היינו דוקא אם בא לכפר חטא שקודם הפרשה תו אינו מכפר על חטא של אחר הפרשה אבל אם הביאו על חטא שאחר הפרשה לבד שפיר מכפר ובזה תרץ קושית התוס' הנ"ל אולם זה אינו דלא משמע כן מסוגיא דזבחים שם כאשר הרגיש בעצמו מהא דכבשי עצרת ע"ש בדבריו). ועתה נבוא לתרץ שיטת הרמב"ם במה שכתב דיקנה כל אחד חלקו לחבירו הנה המרכבת המשנה (בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות) כתב לתרץ דברי הרמב"ם שם גבי האומר דמי פרה כל שלשים יום עולה וכו' ע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ וכתב שם המרכבת המשנה דשיטת הרמב"ם דאע"ג דאנן קיי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דהבהמה קדושה קדושת הגוף אבל מ"מ לא מקרי בהמה זו עולתו ושלמיו לענין הא דקיי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אלא דשפיר יכולין הבעלים למכור אותו למחוייב עולה או שלמים וכן דייק לשון הרמב"ם לעיל (הלכה ה') שכתב והיא עצמה תקרב עולה ולא כתב ויקריבנה עולה משמע שהרשות בידו למוכרה למחוייב עולה וכן כתב ג"כ (בפ"ה מהלכות ערכין) דקדושת הגוף שבא מחמת התפשטות כיון דאינה עולתו שפיר יכול למכור ע"ש בדבריו ונראה מדבריו