עבודת לוי עז

דאפילו אם נימא דהאדם הטובל מטמא את המקוה משום שנחסר המים שנדבקו בגופו ולפי"ז א"ש כיון דכ"ז שהאדם בתוך המקוה עדיין לא נטהר ואימת נטהר בשעה שעלה מן המקוה וממילא כ"ז שהוא בתוך המקוה לא שייך שיטמאו מי המקוה את האדם כיון דבלאו הכי האדם טמא א"כ הא שבע לו טומאה כמבואר (במנחות כ"ד) ואימת נטהר בשעה שעלה מן המקוה ואז לא שייך לומר שיטמאו המים להאדם כיון דאז אינו נוגע עוד במי מקוה אבל כ"ז ע"ד החידוד ולקושטא דמילתא עלינו לפרש כרבינו הגר"א ולפי מה שבארנו א"ש מה שכתב הרמב"ם נפל לתוכן ככר של תרומה הרי הוא טהור כשהיה שאין מתטמאין אלא לרצון לפיכך אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידו שהרי הן ברצון ע"ש והראב"ד השיג על מה שכתב הרמב"ם נטמא הככר במים שבידו א"א ולמים שבידו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמאו ברצון ולפ"ז כיון דהרמב"ם בעי תרי רצון חדא שיפלו על הפירות לרצון וזה ילפינן (בב"מ כ"א ובקדושין נ"ט) מכי יתן דומיא דכי יותן ע"ש ועוד דבעינן במים מחוברין שיתלשו ברצון ואם נתלשו שלא ברצון הרי הן כמחוברין עדיין ולכן שפיר בעי רצון גם למים שבידיו אולם עדיין יש לעיין בהא דמכות דף ד' חבית שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה נפל לתוכה ככר של תרומה נטמא ואיך נטמא הא בעי רצון שוב ראיתי שכבר עמד בזה התפארת ישראל ב"מ מקואות שם ע"ש והנה גדול אחד העיר על דברי לפי מה שבארתי בשיטת הרמב"ם דמים שבקרקע אין מקבלין טומאה א"כ אמאי בנטמאו המים שבקרקע ברצון ולא נתלשו עדיין חל הטומאה שיתלשו ולא מהני השקה ומלשון הקרית ספר הנ"ל משמע לכאורה דנפקע הטומאה ממים שהן בקרקע אולם לפי מה שבארתי בסימן הקודם דהשקה בעינן דוקא שיבא מכח אדם כדי לבטל שם משקה א"ש דכאן בנפלו מעצמן מיירי אולם אין אנו צריכין לזה לפי מה שבארנו דמים שבקרקע שפיר שם משקה עליהם והא דבעינן רצון היינו כדי שיהיו תלושין אבל גם בקרקע שם משקה עליהם אלא שאין מטמאין משום דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי א"כ לא שייך לומר השקה כיון דגם בקרקע אין חסרון מחמת שאין עליהם שם משקה וכל עיקר השקה הוי מה שמבטל שם משקה מן המים במה שמחברן למקוה או למעין שאין שם משקה עליהן ובטלו לגבייהו וכאן כיון שאין בהמים ארבעים סאה לא שייך לומר דליבטל שם משקה מהם כמו שבארנו דהשקה לא שייך אלא דוקא בנפלו למקוה או למעין שיש בו ארבעים סאה שאין שם משקה עליהם אולם במים שבקרקע שאין בהן מ' סאה שיש שם משקה עליהם אלא דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי ולכן אין מקבלין טומאה בזה לא שייך דיפקע הטומאה מהן כיון דלא נתבטל שם משקה מהם ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה כ"א) שכתב שאין המשקין יוצא ע"י הכלב לעולם ע"ש והוא מירושלמי תרומות פ"ט ע"ש. סימן יב. הרמב"ם (בפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין) כתב וז"ל נתערבו קדשים בקדשים מין במינו זה יקריב לשם בעליו וזה יקריב לשם בעליו אעפ"י שאין כל אחד מכיר קרבנו במד"א בקרבן נשים שאין בהם סמיכה אבל בקרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו הרי אלו לא יקריבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו ע"ש ועיין בש"ס בר"פ התערובות דמוקמינן המשנה דכל הזבחים שנתערבו זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקריב לשם מי שהוא בקרבן נשים דאין בהם סמיכה ע"ש והקשה בחידושי הגרע"א במשניות שם איך יכול להקנות חלקו לחבירו הא קיי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כמבואר בפסחים פ"ט. ונראה לענ"ד לומר באופן זה הנה בשבועות (דף ב') אמרינן על המשנה דכל השעירין כפרתן שוה מהו שיקריבו זה בזה עיין שם פירוש רש"י אם אבד שעיר של ר"ח או של רגל ונמצא בר"ח אחר או ברגל אחר מהו שיקריב לשם רגל זה שנמצא ועיין בתוס' שם (דף י' ע"א) שכתבו וז"ל מהו שיקריבו זה בזה של ר"ח זה בר"ח אחר או של רגל זה ברגל אחר ניחא לכולהו שיקריבו ותימא דבעיא היא בפ"ק דזבחים (דף ו') אי מכפר עולה אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר היאיך יקריב הא לא הופרש על טומאה שאירע בין זה לזה וי"ל דהכא כיון דנאבד נעקרה הפרשתן ואחר שהופרש במקומה כיפר על עבירות שהיה לו לזה לכפר וכשיבא ר"ח תחול עליו הפרשה לעבירות שעברו קודם לכן וכו' ע"ש ועיין תוס' זבחים (דף ו' ע"א) שכתבו ג"כ כלשון זה והוסיפו דאפילו לר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהם שעיר שלא קרב ברגל זה יקריב ברגל אחר ע"ש מבואר מדברי התוס' דאפילו למאן דלא ס"ל לב ב"ד מתנה אפילו הכי סבר דאם אינו יכול להקריב הקרבן על מה שהופרש לשם חטא זה נעקר קביעות ההפרשה ויכולין להקריבו