עבודת לוי עה

שהאוכלין והמשקין מתטמאין בכל שהן שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים וכו' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ע"ש מבואר דשיטת הרמב"ם דקרא דאשר ישתה בכל כלי יטמא מיירי בין לענין טומאה ובין לענין הכשר לכן נ"ל דשיטת הרמב"ם ג"כ דמים שבקרקע ג"כ שם משקה עליהם לענין טומאה והא דאין מכשיר בקרקע לאו משום דאין שם משקה עליהם אלא משום דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי וכמו"כ נ"ל דה"ה נמי לענין טומאה ג"כ אף דשם משקה עליהם אבל כיון דקרא דאשר ישתה בכל כלי מיירי לענין טומאה ג"כ לכן אין מים שבקרקע מקבלין טומאה משום דבעינן אשר ישתה בכל כלי ולא במחובר ועיין בקרבן אהרן בת"כ פרשה שמיני שכתב לפרש הת"כ דמנין אם טמא יטהרנו ת"ל מקוה מים יהי' טהור וכו' וכתב דזה מיירי לענין פסול שאובין ולא לענין קבלת טומאה ע"ש שהשיג על הנך דמפרשים דמיירי לענין קבלת טומאה ולא לענין פסול שאובין ועיין פסחים ט"ז בהא דר"ש סבר בכלים טמאים בקרקע טהורין ובפרש"י שם שהביא דרשה דת"כ דמניין אם טמא יטהרנה וכו' מקוה מים יהיה טהור ע"ש ועיין בקרית ספר להמבי"ט בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב ג"כ לשיטת הרמב"ם דמים מחוברין אין מקבלין טומאה ע"ש שכתב על הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין על מה שכתב הרמב"ם משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון והוא שלא יהיו בקרקע וכתב הקרית ספר וז"ל כתב הרב והוא שלא יהיו בקרקע וכבר כתב למעלה כי המים שבקרקע אינם מכשירין ונראה שהוצרך כאן לחזור ולאומרו משום דהני מים טמאין אמרינן דמטמאי אפילו שלא לרצון ולהכי הוה אמינא דאפילו בקרקע אכתי לא פרח טומאה מינייהו וכו' ע"ש מבואר מדברי הקרית ספר דשיטת הרמב"ם דמים שבקרקע אין מקבלין טומאה (ולכאורה הא כתב הרמב"ם דמים שבקרקע אין מטמאין אלא לרצון משמע דברצון מטמאין) ונ"ל דלפי מה שבארנו דשיטת הרמב"ם דמים מחוברין מכשירין כיון דהרמב"ם פסק כשמואל אלא דהקרא דוכל משקה אשר ישתה ממעט כ"ז שהן בקרקע ולכן אין ההכשר חל עד לאחר שיתלשו והיינו דמים מחוברין שפיר שם משקה עליהם והא דאין מכשירין זהו לאו משום חסרון תורת משקה אלא דגלתה תורה כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא כמבואר (בת"כ פרשה שמיני) וכן גבי טומאה נמי הא דמים מחוברין אין מקבלין טומאה הוי ג"כ משום דגלתה תורה כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא כמבואר ברמב"ם דהאי קרא קאי בין לענין טומאה ובין לענין הכשר עיין רמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין ובפ"ח מהלכות אבות הטומאה ועתה א"ש שיטת הרמב"ם דמה שכתב דמים שבקרקע אין מטמאין אלא לרצון היינו כמו שבארנו דמים שבקרקע אין שם משקה עליהם מחמת עצמן ובעינן לעשותן למשקה ולכן אין חל עליהם שם משקה אלא דוקא אם השתמש בהן אדם לרצון כגון שתה טמא או שמילא בכלי טמא לרצון וכו' ובזה חל שם משקה על המים ומקבלין טומאה אולם אין חל על המים הטומאה בפועל אפילו במים שאין בהם ארבעים סאה שאין עליהם תורת מקוה אף דמדאורייתא הוי שם מקוה אפילו על רביעית הא בטלו רבנן מקוה זו וכל עיקר טומאה זו היא מדרבנן אפ"ה אין חל טומאה על המים כ"ז שהן בקרקע משום דבעינן משקה אשר ישתה בכל כלי אמנם כיון שבארנו דהא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי אין זה חסרון בעיקר שם משקה ושם משקה חל אפילו על מים שבקרקע כמו שבארנו מהא דמבואר דמים שבקרקע מכשירין ולכן שפיר פועלת מגע טומאה על המים כמו שבארנו לענין פחות מכשיעור עפ"י דברי המל"מ שכתב דאפילו למד"א אין אוכל מטמא פחות מכביצה אפילו הכי אם נגע פחות מכביצה בטומאה ואח"כ נצטרפו שני חצאי ביצה טמאים כיון דאפילו על פחות מכשיעור שם אוכל עליו שפיר פועלת עליו מגע שרץ וכמו כן ג"כ לענין מים שהן בקרקע כיון דשם משקה עליהן שפיר מקבלין מגע שרץ כיון דהא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי אין זה חסרון לבטל שם משקה מן המים אלא סבה צדדית והוי כמו פחות מכשיעור ולכן מים שנתלשו מן הקרקע פועלת הנגיעה הראשונה וטמאים מחמת הנגיעה הראשונה אחר שנתלשו ונפקע שם מחובר מהם ומה שכתב הרמב"ם ואין מתטמאין אלא לרצון ועל זה הקשו הראב"ד ועוד למה בעינן רצון לטמא אחרים דלא מצינו בשום מקום רצון שדבר טמא יטמא נ"ל דבאמת גם לשיטת הרמב"ם לא בעינן רצון לטמא אחרים ומ"ש הרמב"ם ואין מתטמאין אלא לרצון הרצון בעינן לעשות המים המחוברין לתלוש כמבואר ברמב"ם (בהלכות טומאת אוכלין פי"ב) שכתב הנותן פירות לתוך המים ברצונו אם היו מים שבקרקעות אינן מוכשרין כ"ז שהן במים הוציאן הוכשרו במים שעליהן או שעל ידיו שהרי נתלשו ברצון כיצד צנון או לפת שהוא בתוך המערה נדה מדיחתו שם והוא טהור העלתהו כל שהו מן המים נטמא וכן הקופה שהיא מליאה ונתונה בתוך המקוה וכו' העלם מן המים הנוגעין בקופה טמאין שהרי הוכשרו במים שבקופה שנתלשו ברצון ע"ש וכן שם בהלכה ה' כתב ג"כ גבי השוחה לשתות במים העלם בפיו