עבודת לוי עג

טובא למה אין מטמאין אחרים אלא ברצון היינו קושית הראב"ד וכדי לתרץ קושיא זו נ"ל דהנה המל"מ (בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין) כתב וז"ל נסתפקתי למד"א דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה מי הוי טמאים או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא הי' בו כשיעור נמצא שלא קבל טומאה וא"כ כי נצטרפו אח"כ אינו מעלה ומוריד וההיא דכתב רבינו (בפ"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין י"ג) פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד"ס אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבלה שהטומאה היא מצד עצמה ולא קבלו טומאה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחלה לא היה בו כשיעור ופשיטא דאם צירף ב' חצאי נבלה דמטמאין אבל בדבר המקבל טומאה מאחר ובשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ"ל שאף אם תפח אינו מעלה ומוריד וכן אם צירף ב' חצאי ביצה דינא הכי שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש (פרק ח' דפרה מ"ו) קדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמסין טמאים פחות מכביצה נתונים לתוכה נתפחו ונעשו כביצה הרי זו אומר טמאני וטמאתיו ופירושו שהמשקין גרמו את התפוח וכמו שכתב הר"ש והתורמסין אומרין למשקין שעשו אותו כביצה ואני חזרתי וטמאתי המשקין וא"כ מוכח מהכא דאוכלין טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהן טמאים ולפ"ז נ"ל דה"ה אם צירף שני חצאי ביצה והדבר צריך תלמוד עכ"ל ע"ש והנה חידוש גדול השמיענו המל"מ בזה דלפי דבריו אוכל פחות מכשיעור שאינו מקבל טומאה עכ"ז אם נתפח ונעשה אח"כ כשיעור מטמא מהנגיעה הראשונה יע"ש במל"מ שכתב שם עוד פירוש אחר בתוספתא הנ"ל דהיינו כגון שמתחלה היה בו בכשיעור ונפחת ואח"כ נתפח מטמא מנגיעתו הראשונה אבל זה סתר בעצמו (בפכ"ג מהלכות טומאת כלים) שכתב דאוכל שנפחת לא פקע ממנו הטומאה ע"ש והנה הוא כ"ז מסברא דנפשיה אבל באמת כן מבואר בת"כ פרשה שמיני הובא בתוס' (פסחים דף ל"ג) דאין שבירה באוכלין ע"ש ועיין בשער המלך הלכות ברכות והנה זה קשה לומר דמיירי כגון שנפחת מרביעית ואף דלא פקע לגבי עצמו אבל לטמא אחרים כיון דבעינן כביצה אינו מטמא ויהיה זה פירוש התוספתא טמאני וטמאתיו דזה קשה דלשון טמאני משמע שהמים גרמו לה טומאה ועיין בישועות יעקב (סימן קנ"ד) שצידד לפרש התוספתא כן וחזר בסוף ע"ש ועיין בספר דבר בעתו להגאון בעל, פתח הבית שהביא ג"כ התוספתא וכתב לפרש ג"כ דמיירי כגון שקבל טומאה בשעה שלא היה כשיעור ותפח אח"כ דטמא והיינו כהמל"מ הנ"ל ועיין עוד בפירוש הר"מ על מ' אהלות (פרק י"ג ופ"א דטהרות משנה ד') והנה אף כי זהו חידוש גדול לפרש התוספתא כן ולחדש דבר כזה אבל כיון שראיתי שכל הנך גדולי אחרונים מפרשים כן נ"ל להסביר כ"ז כן דסברי דבגדר הטומאה יש בה שני ענינים היינו מגע שרץ וחלות הטומאה והנה בענין טומאת אוכלין ומשקין מצינו שיש שני גדרים היינו דבעינן שיהא אוכל ומשקה במציאות וראוי לאכילה ועוד דבעינן שיהא בו שיעור לטמא היינו להנך שיטות דבעינן כביצה לטמא ואין אוכל מטמא בכל שהו ולשיטת הרמב"ם מטמא בכל שהו. אמנם אינו דומה גדר הראשון דבעינן שיהא אוכל ראוי לאכילה במציאות לגדר השני היינו דבעינן שיהא בו כשיעור דגדר הראשון מעכב לגמרי היינו דאם אינו אוכל שראוי לאכילה כגון שנפסד או נסרח כיון דאין ראוי לאכילה נפקע ממנו שם אוכל ואין בו כלל כל ענין קבלת טומאה היינו כיון שאין עליו שם אוכל לכן לא שייך בו דיני טומאה כלל היינו שאין עליו לא שם טומאה ולא מגע שרץ היינו אם נגע בו שרץ בשעה שאינו ראוי לאכילה ואח"כ נעשה ראוי לאכילה אז ג"כ אינו מטמא מחמת נגיעתו הראשונה כיון שהנגיעה היתה בשעה שלא היה עליו שם אוכל כלל אבל לא כן גבי גדר השני היינו הא דבעינן שיהא בו כשיעור בזה יש לומר כיון דשם אוכל עליו גם בפחות מכשיעור אלא דכזית יותר חשוב (ועיין בפסחים מ"ח) דאמרינן שם דאיסורו חושבו (ועיין בשבת צ"א) גבי זרק כזית תרומה וברשב"א שם דמבואר דהא דבעינן כזית אינו אלא משום שהוא יותר חשוב ולכן שפיר שייך לומר דאיסורו חושבו וא"כ כיון דהשיעור אינו חסרון בעצם האוכל אלא שהוא ענין צדדי והיינו שהוא תנאי בטומאה שאין הטומאה חלה אלא דוקא בשיעור כזית א"כ יש לומר דאין זה מגרע אלא דוקא חלות הטומאה אבל זה ודאי מגע שרץ שפיר פועלת עליו שאם יהיה אח"כ השיעור שפיר יטמא מחמת שפעלה בו הנגיעה אפילו בשעה שלא היה בו כשיעור ולפ"ז יש לומר דהתוספתא מיירי ג"כ שקבל התורמס טומאה בשעה שלא היה בו כביצה ואח"כ תפח ע"י המשקין אז חל הטומאה מהנגיעה הקודמת וזה פירוש הרי הוא אומר טמאני וטמאתיו כ"ז נ"ל לפי דברי המל"מ הנ"ל והגאון בעל פתח הבית בספרו דבר בעתו ועיין בירושלמי (תרומות פ"ב) גבי הא דכביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו וכן כזית מן המת וכו' ע"ש הניחן בגשמים ונתפחו טמאים וחייבין