עבודת לוי עב

לשתיה ואין עומדין עוד לשתיה נפקע שם משקין מהם ולפ"ז יש לפרש התוספתא לפי שיטת הראב"ד דמפרש דהא דתנן במקואות שתה מים טמאין וטבל והקיאן דנטהרו בגוף דלאו מחמת השקה הוי והיינו לפי מה שבארנו דמים שם משקין עליהם דוקא כ"ז שהן עומדין לשתיה אבל אם בטלה הכשרתן לשתיה נפקע שם משקין מהם והוי כמו באוכל דאם בטלה שם אוכל ממנו דנטהר כמו שבארנו לעיל מהא דבית שסיככו בזרעים דנטהרו (ועיין בשבת דף נ"ב ע"ב) דמבואר דבשינוי מעשה נפקע הטומאה אפילו שהיתה מקודם והשתא א"ש מה שהקשינו לעיל בשם האור שמח מ"ש אדם מבהמה אולם לפ"ז א"ש כיון דכל עיקר הא דנטהרו הוי משום דבמה שנכנסו לתוך גופו של אדם נמאסו ואין עומדין לשתיה ובזה נפקעה שם משקין מהם משום דבטלה הכשרתן לשתיה והיינו שבטל שם משקין מהם בזה שאין עומדין עוד לשתיה וכמו כופת שאור שיחדה לישיבה ואף דמבואר בכמה דוכתי בתוס' דבעינן דוקא שינוי מעשה ועיין סוכה י"ג ושבת נ"ב וב"ב י"ט) דמבואר דבעינן דוקא שינוי מעשה ומחשבה וי"ל אף דכאן לא נעשה שינוי מעשה גמור אמנם די במחשבה עם מעשה שהכניסן לתוך הגוף ואין עומדין עוד לשתיה ולכן כ"ז שייך דוקא באדם שיש לו מחשבה שייך לומר דבזה שהכניסן לגוף בשתיה תיכף בהכניסן לגוף בטלה הכשרתן לשתיה אפילו לאחר שהיקיאן ונפקע שם משקין בזה אבל גבי בהמה דאין לה מחשבה לא שייך לומר דליבטל שם משקה בזה שנכנסו לתוך גופה כיון דלא הוה שום מחשבה לבטל שם משקה מהם וזה אין לומר דלבטל שם משקה מהם משום שאין עומדין עוד לשתיה דהא לאחר שתקיא אותן הבהמה עדיין הן מים וראוין לשתיה למי שלא ראה ששתתן הבהמה (עיין תוס' כתובות דף ל' ע"ב) דהא לא נסרחו ולא נפסלו לגמרי ולא הוי בטל הכשרתן לשתיה לגמרי אלא באדם דוקא שיש לו מחשבה ויש בידו ליחד ולבטל שם אוכל מן האוכל או ממשקה וכן יש לומר דזה מהני דוקא גבי מים שאינן משקה מחמת עצמן כמו שבארנו אבל בשאר משקין שהן משקה מחמת עצמן לא סגי בהא לחוד שאין עומדין עוד לשתיה אלא בעינן מעשה יותר גדול לבטל שם משקה מהם ובעינן מעשה כמו באוכלין ולכן שפיר בשתה שאר משקין לא נטהרו בגוף וא"ש התוספתא לפי שיטת הראב"ד. והנה כ"ז ביארנו שיטת הראב"ד אבל לשיטת הרמב"ם י"ל דמים לאחר שנעשו משקין היינו לאחר שחישב עליהן חל עליהן שם משקה כמו שאר משקין ואין יוצאין מטומאתן אלא דוקא כשאר משקין עיין רמב"ם (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה כ"א) שכתב כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נסרח ונפסד אין יוצא מטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא מטומאתו על ידי הכלב וע"ש בכ"מ מ"ש בזה אמנם בזה גם הרמב"ם מודה דמים שאני משאר משקין דמים אין שם משקה עליהם מחמת עצמן אלא בעינן לעשותן למשקה במחשבה כמו שבארנו לעיל עפ"י דברי התוס' בב"ב (דף צ"ז) מה שכתב שם רבינו שמואל דמים שאני משאר משקין דלא בעינן מחשבה אבל במים בעינן מחשבה ע"ש והנה מדי עסקי בענין זה נ"ל לבאר דברי הרמב"ם (בפרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה א') שכתב וז"ל מים שבכלים מתטמאין בין לרצון ובין שלא לרצון ומטמאין אוכלין וכלים בין שנפל עליהם לרצון ובין שנפל עליהם שלא לרצון אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהן ארבעים סאה אין מתטמאין אלא לרצון ואין מטמאין אלא ברצון כיצד מים שבקרקע שאין בהם ארבעים סאה בין שהיו שאובין ובין שאינן שאובין שנפל לתוכן המת או שהלך בהן הטמא הרי אלו טהורין אבל אם שתה מהן אדם טמא או שמלא בהן בכלי טמא או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון הרי אלו טמאים אעפ"י שהן בקרקע שתה מהן הטהור אחר שנטמא בקרקע או שמלא מהן בכלי טהור נטמא השותה ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה או מילא נפל לתוכן ככר של תרומה טהור כשהיה שאין מתטמאין אלא לרצון לפיכך אם הדיח ידו להוציא הככר נטמא הככר במים שהרי הן ברצון עכ"ל וע"ש בהשגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וכתב וז"ל הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וזרה אצלי מאד ואינו מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלוי ברצון וע"ש בכ"מ שלא תרץ כלום קושית הראב"ד ודברי הרמב"ם תמוהין מאוד היכן מצינו קבלת טומאה דוקא ברצון וע"ש בהשגת הראב"ד מה שהשיג שם עוד על הרמב"ם בהא שהלך שם הטמא אמאי חשוב שלא ברצון אבל זה לא קשה כ"כ דשפיר זה לא חשיב רצון דהא הטמא אינו רוצה דוקא לילך במים אלא שאין לפניו דרך אחרת ואם לא היה שם מים היה רוצה יותר לכן זה לא חשיב רצון (ועיין בתפארת ישראל) וכדי לתרץ שיטת הרמב"ם נ"ל דזה פשוט דמה שכתב הרמב"ם דאין מתטמאין אלא לרצון היינו דבעינן רצון כדי לחול שם משקה על המים כמו שבארנו אולם מים שבכלים שם משקה עליהם מחמת הכלי היינו בנתינת המים לכלי חל עליהם שם משקה לכן לא בעינן רצון במים שבכלים דשם משקין עליהם מחמת שהן בכלי אמנם זה קשה