עבודת לוי עא

כיור (ד"ה מוכני) דמשקעו במים כדי שיהיו מימיו מחוברין למי המעין ובטלה לינתן מבואר דמהני השקה אפילו לענין פסול לינה וזה חידוש גדול דלא מצינו השקה אלא גבי טומאה ולא לענין שאר פסולין כמבואר בפסחים (דף ל"ד) ע"ש ועיין בש"מ שם דגריס ובטלה קדושתן מבואר דמהני השקה להפקיע הקדושה אמנם התוס' שם כתבו דמיירי קודם שנפסלו בלינה דלאחר שנפסלו בלינה הא אמרינן בפסחים דאין זריעה להקדש. ע"ש ועיין בירושלמי פ"ט דתרומות דמבואר שם דשייך זריעה גם בהקדש ופליג על הש"ס דילן בפסחים דאמרינן התם על מי החג שנטמאו אחר שהקדישן דאין השקה מועלת משום דנדחו ע"ש מבואר דאי לאו טעמא דנדחו היה מועיל השקה אפילו לאחר הקדש עיין ברמב"ם (פ"ו מהלכות איסורי מזבח) שפסק ג"כ כדברי הירושלמי ולפ"ז יש לומר דשיטת הר"ש (בפ"ק דכלים משנה ד') שכתב ג"כ דמועיל השקה על מי חטאת הוי ג"כ כהירושלמי אולם יש לומר דשיטת הר"ש הוי אפילו כתלמודא דידן והוא דהא בלאו הכי קשה איך מהני השקה על מי חטאת הא כיון שנטמאו נפסלו בהיסח הדעת כמבואר בפסחים (דף לד) אבל זה לא קשה דהר"ש קאי שם על התוספתא דחשיב שם חומר בנבלה שאין במי חטאת וחומר במי חטאת שאין בנבלה דנבלה אין לה טהרה מטומאתה מה שאין כן מי חטאת יש להן טהרה מטומאתן כגון בהשקה א"כ יש לומר דזה לא איכפת לן מה שנפסלה בהסח הדעת אבל עכ"פ מטומאתן נטהרו וכמו כן יש לומר לענין הא דאין זריעה להקדש היינו שאינו ניתר באכילה גבי תרומה אבל הטומאה נפקעה וכן לענין מי חטאת יש לומר אף שאינו כשר להזאה אפילו אחר שהשקה אבל הטומאה שפיר נפקע ושייך לומר דנבלה חמור ממי חטאת דאין לה טהרה כלל אבל מי חטאת חשיב שפיר יש טהרה ע"י השקה אף דאינו ניתר לגמרי ועל דברי התוס' בזבחים שם יש לעיון שכתבו דלכן לא מהני השקה במי כיור שנפסלו בלינה משום דאין זריעה להקדש הא בלאו האי טעמא ג"כ היאך שייך השקה על פסול לינה וצ"ע. סימן יא. בתוספתא מקואות הובא (בר"ש בפ"י) שם שתה שאר משקין אעפ"י שטבל והקיאן טמאים לפי שלא נטהרו בגוף נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין פרה ששתתה מים טמאים והקיאתן טמאים מפני שאינם טהורין בגוף אדם ששתה מים טמאים והקיאן טמאים מפני שנטמאו ביציאתן ועיין בהשגת הראב"ד (בפ"י מהלכות טומאת אוכלין) דמבואר דמפרש התוספתא שנטמאו במה שנגעו בהאדם בשעת יציאתן ולכן כתב דבעינן דוקא שיהא רביעית ע"ש ולעיל הבאתי ראי' לזה מהתוספתא (בפ"א דטבול יום ע"ש) והנה קשה לפי פירש הראב"ד דמפרש דלאו מטעם השקה נטהרו המים בגוף האדם אלא משום שנבלעו המים בגוף האדם א"כ מ"ש דגבי אדם נטהרו בגוף וגבי פרה לא נטהרו בגוף דבתוספתא אמרינן אדם ששתה מים טמאים והקיאן טמאים מפני שנטמאו ביציאתן והיינו דלא טבל האדם אבל בטבל כיון דלא נטמאו ביציאתן שפיר נטהרו מחמת ששתתן אדם או משום שהן בתוך גופו של אדם וא"כ גבי בהמה נמי אמאי לא נטהרו מפני ששתתן הבהמה בשלמא לשיטת הרמב"ם והר"ש דמפרשים דהא דנטהרו הוי מחמת השקה א"ש דהשקה לא שייך אלא דוקא במים שהן בתוך גופו של אדם דכיון דהאדם הוא בר טבילה לכן גופו לא חייץ בין המים להמקוה אבל בהמה יש לומר דגופה חוצץ כיון דלאו בת טבילה היא וכבר הקשה קושיא זו הגאון באור שמח ע"ש שנשאר בקושיא על שיטת הראב"ד עוד יש להעיר לפי שיטת הראב"ד כיון דלאו משום השקה קאתינן אלא דנטהרו בגוף א"כ מ"ש שאר משקין ממים דלא נטהרו בגוף אלא דוקא אם נסרחו או יצאו מלמטה. ונ"ל דהראב"ד מפרש דמים שאני מן שאר משקין דשאר משקין הן משקין מחמת עצמן ומיוחדין לשתיה מתחילת הוייתן דתיכף מתחילת הויתן חל שם משקין עליהם משום שנעשו או נבראו לשתיה ולא נפקע שם משקין מהם אלא דוקא בנסרחו או נפסלו לשתיה לכלב אבל מים מתחילת הוייתן לאו לשתיה עומדין ולכן אין עליהם שם משקין מחמת עצמן עיין מכשירין (פ"ו משנה ח') אמר ר"ש מכאן ואילך היינו משיבין לפניו מי גשמים יוכיחו שתחלתן וסופן משקה וכו' א"ל לא אם אמרת במי גשמים שאין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות ורוב החלב לאדם ע"ש מבואר לאו מתחלת הויתן באו לאדם לשתיה ולכן אין שם משקה אלא דוקא באופן שיחדו לצורך אדם לשתיה וכל עצם שם משקה עליהם אלא דוקא כ"ז שיחדו לשתיה ולא דמי לשאר משקין דמתחלת הויתן היה שם משקין עליהם מחמת עצמן לכן לא נפקע שם משקין מהם אלא דוקא בנסרחו ונפסלו כמו באוכלין אבל במים דשם משקה עליהם משום שעתה הן עומדין לשתיה ולכן אם בטלה הכשרתן