עבודת לוי סח

שבתוך הגוף דבהשקה דבעינן שיתערבו לגמרי הטמאים לגבי המקוה והמעין ולא מהני השקה על מים שבתוך הגוף כמו שבארנו לעיל גבי שתה מים טמאים דלהריטב"א לאו מטעם השקה קאתינן דלא שייך השקה על מים שבגוף כמו שכתב הריטב"א דלא מהני השקה על מים שנפלו בים הגדול אלא דעדיין תשאר הקושיא על הרמב"ם והר"ש דמפרשים הא דשתה מים טמאין הוי מטעם השקה הרי דמהני השקה על מים שבתוך הגוף א"כ תקשה ג"כ בהא דירדה לטבול אמאי לא מהני השקה על המי רגלים אמנם גם זה לא קשה דיש לומר כיון דמי רגלים של זבה טמאים משום מעינות הזב שהן עצם טומאה והוי כמו שרץ עצמו ועל זה לא מהני השקה דכל ענין השקה הוי משום דבטל מן המים שם משקה וממילא נפקע הטומאה כיון דהטומאה הוי משום דיש עליהם שם משקה ומשום זה קבלו טומאתן וכיון דנפקע שם משקה מחמת שנתחברו למקוה או למעין ממילא בטלה הטומאה מן המים כאשר נבאר בסמוך אבל במי רגלים דטומאתן הוי משום דהן מעינות הזב והן עצם טומאה לא מהני על זה השקה דהשקה לא מהני אלא על מים שקבלו טומאתן ממקום אחר מחמת שהן משקה אבל לא על מים שהן עצם טומאה דהוי שרץ עצמו ואין זה תלוי כלל שיהא על זה שם משקה או לא ולכן לא מהני על זה השקה ועיין ברש"י זבחים (דף ע"ח) שכתב ג"כ דלא מהני השקה במי חטאת הואיל והן אב הטומאה וכו' ע"ש (ועיין בר"ש בפ"ק דכלים שכתב דמהני השקה במי חטאת וזה צע"ג מהא דמבואר בפסחים דף ל"ד דאין זריעה להקדש וכ"ש למי חטאת ועיין בר"ש ב"מ פרה (פרק י"ב) שכתב להדיא בהגהה דאין השקה למי חטאת וצ"ע) אמנם כ"ז הוי דוקא אי אמרינן דגבי השקה די לנו בחיבור לבד אבל אי בעינן שיתבטלו הטמאים לגמרי למקוה וחזרו למקורן ופנים חדשות לגמרי באו לכאן אולי יש לומר כיון דנשתנו במציאות היה מהני השקה אפילו על אב הטומאה כיון דנתבטלו לגמרי במציאות. והנה לפי מה שבארנו שיטת הרמב"ם והר"ש דענין השקה הוי בחבור לבד ולא בעינן שיתבטלו הטמאים למקוה לגמרי להיות כפנים חדשות ולכן מהני לפי שיטתן השקה אפילו על מים שבגוף א"כ תקשה על הרמב"ם מהא דחבית שנפל לים הגדול אמאי לא מהני השקה ולפי שיטת הרמב"ם דסבר דבהשקה לא בעינן שיתבטלו ויהיו פנים חדשות לגמרי לא שייך לתירוצי כתירוץ הריטב"א וגרס חבית של מים שנפלה לים הגדול כמבואר בדבריו (בפ"ו מהלכות מקואות) גבי חבית שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה ע"ש. ולתרץ דברי הרמב"ם נ"ל דהנה כל עצם ענין השקה דהוה מטעם זריעה כמו שמבואר בפסחים (דף ל"ד) וברש"י בכורות כ"ב נ"ל פשוט דהוי משום כמו דזריעה באוכלין מפקיע שם אוכל בזה שנעשה מחובר ועיין תוס' (חולין דף קי"ח) דמבואר שם דאפילו הכשר בטל באוכל שהוכשר ואח"כ נעשה מחובר בטל ההכשר ממנה והיינו בזה שנתחבר לקרקע נעשה כקרקע ואין עליו שם אוכל וכמו כן גבי השקה במים נמי כיון שכל עיקר הא דמים מקבלים טומאה הוא משום שם משקה שיש עליהם היינו בזה שחל עליהם שם משקה ע"י אדם היינו במחשבה וברצון דמים מצד עצמן אין שם משקה ולכן מים שבקרקע אין מקבלים טומאה דאין עליהם שם משקה וחשובי כקרקע ובעינן תלישה ברצון ואין מקבלין טומאה אלא ברצון כמבואר בריש מקואות וברמב"ם (פ' ט"ו מה' טומאת אוכלין) ועי' בר"ש (בפ"ב דטבול יום) מה שכתב על התוס' חומר באוכלין מבמשקין שהקשה הא גם באוכלין שייך טהרה ע"י זריעה ע"ש שכתב דהזריעה מבטל את האוכל במציאות וכן ראיתי בקרית ספר להמבי"ט בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב וז"ל כל האוכלין שנטמאו אין להם טהרה במקוה כדתניא בתוספתא דטהרות פרק קמא וכו' אבל משקין יש להם טהרה ע"י השקה במקוה כדתנן בפ"ב דביצה דהוי כעין זריעה כדאשכחן נמי טהרה באוכלין ע"י זריעה דכיון דאשרש כחיטין אחרינא חשיבי וכדאמרינן בירושלמי (פרק ה') דמעשרות דרבתה תורה בטהרת אוכלין כדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע וכו' טהור הוא אוכלין שמחוברין לכלים בטלו מתורת אוכל ומתטמאין בטומאת הכלי הואיל ומשמשין שימוש עץ כדאמרינן סוף פרק העור והרוטב כששימש מעשה עץ שבטל מתורת אוכל ונעשה עץ ככלי והרי הוא ככלי ע"ש מבואר מדבריו דמפרש ג"כ דכל עצם ענין השקה הוי מפני שבטל שם משקה מהמים והא דמצינו דמהני השקה גם במקוה ושם לא שייך בהא לחוד משום דנפקע שם משקה מן המים דהא אכתי נשאר פסול שאובין בארתי במקום אחר באריכות דלשיטת הרמב"ם באמת לא מהני כלל השקה במקוה דכל ענין השקה שייך דוקא לסלק פסול מן המים שחל על המים מחמת שהן משקה אבל לא להכשיר את המקוה והא דמבואר בכמה דוכתי דמהני עירוב מקואות להכשיר מקוה חסירה ע"י מקוה כשרה בחיבור זהו מטעם כל המחובר למקוה הרי היא כמקוה ויש לומר דזה מרבינן בתו"כ מקרא דמקוה מעין יהי' טהור ושוב ראיתי בשו"ת הרא"ש כלל ל"א דהביא ג"כ התו"כ וז"ל ומניין אם טמא יטהרנו ת"ל