עבודת לוי סו

יש בה שיווי היינו דעצם הדבר ראוי לתשמיש ושוה ממון אלא שאין לה פדיון משום העמדה וההערכה אבל בדבר שבעצם הדבר אין בה שיווי ולא חזי למידי בזה יש לומר דודאי נפקע הקדושה ממנו ודמי לקדשים שמתו (יעיין ברמב"ם בפ"ה מהלכות מעילה) שכתב וז"ל ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין וע"ש מה שכתב בפירוש המשנה (במעילה פ"ג) וז"ל וכשצמוח ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל עכ"ל והיינו כיון שאין בה שום שיווי ואינה ראויה למידי נפקע הקדושה ממנה ועיין בקרית ספר להמבי"ט שהביא ג"כ הטעם שפירש הרמב"ם בפירוש המשנה. סימן י. במ' נדה (דף מ"ג) בעי רבא זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה מהו אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן הני מילי שכבת זרע דלא מצי נקיט לה אבל מימי רגליה דמצי נקיט לה לא או דילמא לא שנא תיקו (וע"ש בפירש"י שכתב ונעקרו מימי רגליה דהוי מעין אב הטומאה וירדה וטבלה וטהרה מזובה ואח"כ הטילתו מהו מי אזלינן בתר עקירה ומטמאה או לא דלא מצי נקיט לה מלצאת הילכך מכי עקר חשיב צורך יציאה ע"ש) וקשה הא אפילו אי אזלינן בתר עקירה ג"כ המי רגלים טהורין ממנ"פ לאחר שטבלה לפי מה דמבואר ב"מ מקואות (פרק י משנה ח) שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהם טהורין בגוף וע"ש בפירוש הר"ש שכתב דנטהרו המים ע"י השקה הרי דמהני השקה למים שבגוף וא"כ מאי בעי הש"ס הא כאן המי רגלים טהורין ממנ"פ דאם לא אזלינן בתר עקירה ולא חל טומאה על המי רגלים כ"ז שהן בגוף אלא לאחר שיצאו מן הגוף וכאן כיון דיצאו אחר שטבלה פשיטא דלא מטמאין ואי אזלינן בתר עקירה וחל טומאה על המי רגלים בתוך הגוף ג"כ המי רגלים טהורין דנטהרו בהשקה בשעה שטבלה וכבר הקשה קושיא זו הערוך לנר (ב"מ נדה) ונשאר בצ"ע ע"ש. ונראה דהנה אמרינן ב"מ מכות (דף ד') אמר ר' יהודא א' רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לג' לוגין שלא יהו במקום אחד וכו' וע"ש בתוס' ד"ה אמר שהקשו אמאי לא מהני השקה למים שבחבית ולכך כתבו דגרסינן חבית מלאה יין ע"ש אבל במים מהני השקה ועיין בריטב"א שם שכתב לתרץ קושית התוס' באופן אחר שלא לשבש הספרים דשאני הכא דהים הגדול מימיו מלוחין וכבדים ואין המים המתוקין מתערבין עמהם ואותן שלשה לוגין הם עומדין במקומן והוי כאיסור שנפל להיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל ולא אמרו שהשאובין או הטמאין נכשרין במקוה אלא דוקא במקוה או בנהרות שמימיהן אינן מלוחים ומתערבין מיד ואינן ניכרין כלל ע"ש וכתב כ"ז בשם הרב ר' משה הדרשן והנה דברי הריטב"א צריכין ביאור למה לא מהני השקה וכדי להסביר דבריו נ"ל דיש לחקור במהות השקה דהנה ענין השקה מבואר בפסחים (דף ל"ד ע"ב) דהוי מטעם זריעה דאמרינן גבי מי החג מכדי זריעה נינהו וכו' (ועיי בפרש"י ביצה דף יז ובכורות דף כ"ב מש"כ שם) והנה עיין בת"כ הובא בפירוש הרא"ש נדרים (דף ע"ו) מנין לזרעים טמאים שזרען בקרקע שהן טהורין שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא יכול אפילו לא השרישו ת"ל הוא בהוייתו יהא ע"ש אמנם גבי השקה יש לחקור אימת נטהרו מים הטמאים בהשקה אי בחיבור לבד היינו דבמה שנתחברו מים הטמאים לטהורים ונגעו בהדדי נטהרו מטעם זריעה או דילמא דלא סגי בהא לחוד אלא דבעינן שיתבטלו מים הטמאין למים שבמקוה לגמרי ויהיו לאחדים [ועיין בפרש"י ביצה י"ז שכתב שם וז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהם כלי אבן ונותנן למקוה עד שמשיק מים למים ונמצא אילו זרועים ומחוברים למקוה ובטלי אגבייהו וטהרי] ע"ש (ועיין בב"מ דף נ"ז דבעי שם הש"ס גבי עומר בחיטין שזרען בקרקע כמאן דשדיין בכדא דמי ושרינהו עומר או דילמא בטלינהו אגב ארעא ע"ש) וכמו כן יש לומר גבי השקה דבעינן שיתבטלו הטמאים לטהורין ולא יהא עליהם שם משקה בפני עצמן כלל והשתא יש לומר דשיטת הר"מ המובא בריטב"א הוי כיון דכל עצם השקה הוי משום דבטלו הטמאים לטהורין ונעשו גוש אחד (ועיין בש"מ ביצה י"ז שכתב דטעם השקה הוי מפני שהמים חוזרין לטבען ולמקורן והיינו דבזה שהמים שהן זרועין ומחוברין למי מקוה בטלי אגבייהו בטל שם משקה מן המים ונפקע טומאתן) ולכן שפיר כתב הריטב"א דבים הגדול שמימיו מלוחים וכבדים ואין מתערבין עם מים אחרים לא שייך השקה כיון דהא לחודא קאי והא לחודא ובהשקה בעינן שיתבטלו המים הטמאים לגבי המקוה אמנם תקשה על הריטב"א היאך מהני השקה על המים שבגוף דמבואר ב"מ מקואות (פרק י) גבי שתה מים טהורין וטבל דנטהרו מחמת השקה ועיין במפרשים