עבודת לוי סב

ימעלו בתורים משום קדושת הגוף דהוי קדשי ד' ומאי תליא זה בפדיון אולם לפי מה שבארנו לעיל דעוף שאני מבהמה דבבהמה מתחלה חל עליה קדושת הגוף היינו מה שהיא ניכנסת לרשות גבוה לגזא דרחמנא ואח"כ תוספות הקדושה מחמת הכלי שרת (עיין מנחות ע"ח) מקדשה קדושת קרבן מה שאין כן בעוף דאין בה שום תוספות קדושה דאין בה קדושת כלי ולכן חל עליה תיכף בקדושת פה קדושת קרבן וכמו שבאר דעל קדושת קרבן לא שייך פדיון ולכן אין בעופות פדיון וזהו פירוש הגמרא דלכן תורים שלא הגיע זמנן אין מועלים בהן דלא דמי למחוסר זמן דבהמה דגבי בהמה כיון דיש לה פדיון בבעל מום קודם קדושת כלי והיינו משום דעדיין לא חלה קדושת קרבן ואין בה אלא קדושת הגוף היינו שגופה קנוי לגזא דרחמנא והיא ברשות הקדש ולכן שפיר אם הקדש מחוסר זמן קדוש אף שאינו ראוי להקרבה עדיין ואינה ראויה לחול עליה קדושת קרבן עכ"פ חל על הקדש ומועלים בה משום שהיא קנויה לגזא דרחמנא והיא ברשות הקדש כמו מקדיש נקבה לעולה דחל קדושת הגוף כמבואר בתמורה (י"ט) והיינו דבבהמה כיון דלעולם חל קדושת הגוף קודם קדושת קרבן ולכן אם הקדיש דבר שאינו ראוי לחול השתא קדושת קרבן אין מעכב על קדושת הגוף לחול ושפיר חל קדושת הגוף היינו שהיא קנויה להקדש אבל כ"ז הוי דוקא בבהמה דיש בה קדושת הגוף בלא קדושת קרבן אבל בעוף דחל עליה קדושת קרבן תיכף בקדושת פה ואין בה קדושת הגוף מכו שבארנו משום שאין בה קדושת כלי ולכן אינו חל קדושה עליה כ"ז שאינו ראוי להקרבה ולכן שפיר אם הקדיש תורים שלא הגיע זמנן אין מועלין כיון דלא חזי להקרבה ואינו חל עליהם קדושת קרבן וגם קדושת הגוף בלא קדושת קרבן ל"ש בעוף וזהו פי' הגמ' מה דאמרינן אבל עוף כיון דאין להו פדיון פירוש דמזה שאין לעוף פדיון ידעינן דאין בה קדושת הגוף אלא דחל תיכף קדושת קרבן ועל קדושת קרבן לא שייך פדיון ולכן ממילא דאינו ראוי להקרבה דל"מ קדושת הגוף לחול אין בה קדושה כלל וחדית לן הגמרא דכל היכא דאין בה אלא קדושת קרבן באינה ראויה להקרבה אינו חל עליה קדושה ומה דנקט הגמרא כיון דאין המום פוסל בעופות זהו לאו דוקא אלא דבעי למימר דאין לעוף פדיון ועיין בש"מ כאן מה שכתב על הא דאין המום פוסל בעוף דהיינו כיון דמצינו חילוק בין בהמה לעוף גבי מומים ממילא אמרינן דאין פדיון אלא בבהמה כיון דלא דמי עוף לבהמה אמרינן דלא גלי לן קרא פדיון אלא בבהמה אבל לא בעוף ע"ש והשתא א"ש דלא תיקשה על הש"ס קושית הקרן אורה הנ"ל במה דנקט אין פדיון היינו דזה מגלה לן דעוף קדש קדושת קרבן תיכף בקדושת פה אמנם צ"ע אמאי לא נקט הש"ס הא דאין קדושת כלי שרת בעוף דמזה ידעינן כל עיקר דחל בעוף תיכף קדושת קרבן אולם מפני חומר הקושיא יש להעמיס מה שפירשנו בדברי הגמרא והנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות איסורי מזבח כתב דעופות אין להם פדיון משום שאינו בהעמדה והערכה ע"ש שכתב וז"ל הסולת והיין והשמן והלבונה והעופות וכו' אין פודין אותן שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נעריך ואלו אינם בכלל העמדה וכו' מבואר דהא דאין לעוף פדיון הוי משום ההעמדה והערכה דעוף אינו בכלל העמדה והערכה וכבר העירו האחרונים על הרמב"ם הא שפיר שייך בעוף העמדה עיין בתוי"ט במנחות (פי"ד) ובספר חסדי דוד על תוספתא פירוש בתוספתא מנחות פי"ב דעוף אינו בכלל העמדה משום שפורח הוא ע"ש וזה לכאורה אינו מובן עכ"פ מדברי הרמב"ם מבואר דלא כדברינו דלפי דברינו הוי הטעם דאין לעוף פדיון משום דחל תיכף קדושת קרבן ואין בו קדושת הגוף בלא קרבן כמו בבהמה ולאו משום העמדה והערכה אמנם על הרמב"ם קשה טובא מהא דמבואר בתמורה דף ל"ג דאמרינן הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתני' ואפילו חיה ואפילו עופות ע"ש מבואר דגם עוף ישנו בכלל העמדה והערכה וכן יש להעיר למה שינה הרמב"ם מלשון הגמרא במנחות (דף ק"א) דמבואר שם משום דלא נאמר פדיון אלא בבהמה ע"ש אולם ראיתי דמקור הרמב"ם הוא מהת"כ פרשה בחוקותי פרשה ד' דאיתא שם והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה ניפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים וע"ש בפירוש הראב"ד מבואר מהתו"כ דהא דאין פדיון לעוף הוי משום העמדה והערכה דקרא דוהעמיד בבהמה כתיב והיינו כשיטת הרמב"ם וכן יש לפרש הא דמנחות ק"א דלא נאמר פדיון אלא בבהמה היינו דקרא דוהעמיד גבי בהמה כתיב אמנם גם לדברינו נ"ל שיש מקור מברייתא בת"כ במ"א ובזה יהיה מתורץ דברי הרמב"ם שלא תיקשה מהא דתני דבי לוי בתמורה שם והא דאמרינן בתו"כ פרשה ויקרא (פרשה י' פרק י"ח) גבי תורים והביא אותם אל הכהן ואין לעוף פדיון ע"ש הרי דהת"כ יליף כאן דאין לעוף פדיון מהא דוהביא אותם דכתיב גבי תורים בהקרבה וראיתי להגאון מלבי"ם בפירושו להת"כ שם שהקשה למה לן קרא דאותם הא מקרא דוהעמיד את הבהמה לפני הכהן דכתיב בפרשה