עבודת לוי סא

ברשות גבוה שוב ראיתי בספר זרע אברהם שכתב להוכיח מהא דאמרינן (בב"ק דף ע"ו) דקדושת דמים הוי כמכירה וחייב דו"ה אבל קדושת מזבח דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן לא הוי כמכירה ע"ש בתוס' ד"ה גנב שכתבו דהקדש בד"ה חשוב כמו מכירה משמע דקדושת הגוף לית בו קדושת דמים כלל ולדעתי נראה דאין מכאן שום הכרח דאפילו אי אמרינן דבקדושת הגוף הוי נמי קדושת דמים אבל לענין דו"ה ודאי לא חשוב מכירה להתחייב דו"ה ולא דמי לקדשי בדק הבית דבהקדשו נפקע מיד רשות הבעלים מכל וכל ואין עליו עוד שם בעלים כלל ולכן שפיר חשוב כמכירה להתחייב דו"ה אבל קדושת הגוף דעדיין הקרבן שייך לבעלים לאכילת בשר בקדשים קלים או לכפרה בקדשי קדשים ולא נפקע עדיין מרשות הבעלים לגמרי לכן לא חשוב כמכירה להתחייב דו"ה דבעינן כולו במכירה וזהו מה:

דאמרינן בגמרא מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ושפיר י"ל דקדושת הגוף יש בה ג"כ קדושת דמים מה שהיא קנויה לגזא דרחמנא. והנה מדי עברי בין בתרי ענינים אלו עלה בדעתי לומר לפי שבארנו לעיל לחלק בין בכור לשאר קדשים דבכור אין עליו רשות הקדש ואינו קנוי לגזא דרחמנא כלל אלא הוי ברשות כהן אלא שהתורה חייבו להקריבו על המזבח אבל שאר קדשים רשות הקדש עליהם וקנוים לגזא דרחמנא כמו שבארנו לעיל נ"ל דלאו בכל הקדשים הוי רשות מזבח עליהם אלא דוקא בבהמה אבל עופות ג"כ אינם קנוים לגזא דרחמנא אלא שיש עליהם קדושת קרבן להקריבן על המזבח ואינם ברשות הקדש כמו שבארנו לענין שאר הקדשים אמנם לאו מחד טעמא דבכור דבבכור הוי הטעם משום שרשות כהן עליו אבל בעוף נ"ל לפי מה שבארנו לעיל מה שכתב המרכבת המשנה (בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין) דיש שני ענינים קדושת הגוף וקדושת קרבן (ע"ש אף שכתב כ"ז גבי מנחה) והיינו דתיכף בקדושת פה בבהמה חל קדושת הגוף והיינו שהבהמה ניקנית לגזא דרחמנא ונכנסת לרשות מזבח אבל אינו חל עליה קדושת קרבן עד אחר שחיטה היינו שאז הסכין מקדשה וחל עליה קדושת קרבן (עיין מנחות ע"ח סוטה ט"ו) ועיין בפירש"י במנחות (דף ק"א) שכתב דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק לאחר שקידש בכלי שרת ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון ע"ש (ועיין בש"מ וברש"ש שם ועיין בתוס' חגיגה דף כ"ד) והטעם דלא מהני פדיון אחר שחיטה נ"ל דלאו משום העמדה והערכה אלא משום דלא מהני פדיון אלא על קדושת הגוף היינו דהפדיון מוציאה מרשות הקדש אבל על קדושת קרבן לא שייך פדיון ולכן אחר שחיטה דאז חל על הבהמה קדושת קרבן לא מהני פדיון והנה רש"י במנחות (שם ק"א) פירש ד"ה עופות קדושת הגוף נינהו שהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי ע"ש והיינו כיון שאין בהם קדושת כלי כמו גבי בהמה אלא דכל עבודתן הוי ביד ממילא לא שייך לומר דחל קדושת קרבן במליקה כמו בשחיטה כיון דאין בה קדושת כלי שרת לכן יש לומר דתיכף בקדושת פה חל קדושת קרבן כיון שאחר כך בשעת עבודה ג"כ לא נתוסף בה קדושה כיון שאין כאן כלי שרת (ועיין ברש"ש מה שכתב בזה) ולכן יש לומר בעוף דחל קדושת קרבן בקדושת פה היינו כיון דמיד בקדושת פה הוכשרה להקרבה כיון דלא נתוסף בו שום קדושת כלי גם אח"כ ולכן אין לעוף פדיון דלא שייך פדיון על קדושת קרבן וכמו דלא מהני פדיון בבהמה אחר שחיטה אפילו בלאו הא דבעינן העמדה והערכה כמו שבארנו לעיל (דהא יש לומר דשייך בה העמדה והערכה בעודה מפרכסת אמנם לפי מה שכתבו התוס' בב"ק ע"ו ובחולין (פ"ד) דבשחיטה כשרה לא אמרינן בה מפרכסת הרי היא כחיה י"ל דהוי כמד"א קדשי מזבח לא בעינן העמדה והערכה) ובזה מבואר דברי הש"ס במעילה (דף י"ב ע"א) בהא דאמרינן ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן בני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין בהן ושם בגמרא בשלמא ר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר וכו' אלא רבנן (ועיי"ש בפירש"י שפירש ת"ק דאמר לא נהנין ולא מועלין) מ"ש ממחוסר זמן דקדוש והני תורים נמי לקדשו קודם זמנן וימעלו בהם אמרי מחוסר זמן מידי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא אבל הני עופות כיון דאין מום פסול בעופות אין לעופות פדיון וע"ש בתוס' ד"ה אבל שכתבו לאו דוקא משום דאין מום פוסל דהא מחוסר אבר שפוסל בעופות נמי לית ביה פדיון כדמשמע במנחות (דף ק) שאין פדיון אלא בבהמה וע"ש בש"מ שכתבו לפרש דהא דנקט הגמרא אין המום פוסל אינו לדוגמא דעוף חלוק מבהמה ולכן יש לומר דבבהמה גלי קרא דשייך פדיון אבל לא בעוף והנה דברי הגמרא אינו מובן מאי שייטא דפדיון הכא כיון דקושית הש"ס היה דהני תורים שלא הגיע זמנן לקדשי קדושת הגוף כמו מחוסר זמן בבהמה דקדוש קדושת הגוף (עיין תוס' זבחים דף קי"ד ע"ב ד"ה היתר במה שכתבו להדיא דמחוסר זמן קדוש קדושת הגוף) וא"כ מאי משני דאין לעוף פדיון וראיתי שגם הקרן אורה בחידושיו במעילה הרגיש ג"כ בדברי הש"ס כאן אמאי לא