עבודת לוי ס

בין מוקצה לנעבד ומה שכתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) דמוקצה אינו אסור בשל הקדש אפילו בקדשים קלים ונעבד אסור בהקדש בקדשים קלים ע"ש נ"ל פשוט לפי מה שכתב הלח"מ לפרש דמה שכתב הרמב"ם דנעבד חל על קדשים היינו דוקא במעשה וכ"ז שייך דוקא בנעבד דהאדם העובדה עושה המעשה כמבואר במ' עכו"ם דנסיך לה בין קרניה אבל במוקצה דאינו נאסר אלא עד שיעשו הכומרים מעשה כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות עכו"ם) אבל האדם המקצה אינו עושה שום מעשה לכן אינו יכול להקצות מוקדשים שוב ראיתי לרבינו המבי"ט בקרית ספר שכתב ג"כ הטעם למה אין מוקצה חל על הקדש משום שהוא אינו עושה מעשה אלא הכומרים ע"ש ופשוט דלא מהני מעשה שאינו הכרחי לאותו דבר שאוסרה בו אלא דוקא מעשה הכרחי לאותה שאוסרה עיין בעכו"ם (דף נ"ד) דאמרינן שם כגון שניסך לה בין קרניה ע"ש משמע דוקא דלא מהני מעשה אלא דוקא שנאסרת במעשה זו היינו באופן דהמעשה הוי גם העבודה שעובדה במעשה זה אבל מעשה אחרת לא מהני וא"כ כיון דבמוקצה אין עצם המוקצה דוקא במעשה דהא אי לאו טעמא דאין הקדש לעכו"ם לא היה בעינן דוקא מעשה לכן אינו יכול לאסור של חבירו או של הקדש במוקצה כיון דאין עושה מעשה. ועתה כיון דמוקצה אינו עושה שום חלות ולא בעינן שיהא הדבר שלו ממש אלא בעינן שלא יהא בעלים אחרים על החפץ שיעכבו וימחאו ויבטלו מה שעשה זה ולכן שפיר יכול לאסור ג"כ דבר של הפקר וכמו שכתבו בספרי אחרונים (עיין בעיו"ט סימן פ"ב ביו"ד מ"ש שם בענין זה על הא דבב"ק גבי גזל משכב דחבריה וכו' ע"ש). והשתא א"ש מה שכתב הרמב"ם דנעבד חל על קדשים קלים הוי דוקא במעשה ושפיר יכול לאסור לגבוה במעשה וכמו שכתב הלח"מ אבל במוקצה דהוי בלא מעשה לכן לא מצי אסר של הקדש וכ"ז הוי דוקא בשאר קדשים קלים דהם ברשות הקדש וקנוים לגזא דרחמנא וממילא רשות הקדש מעכב מלחול שם איסור בלא מעשה לכן בעינן דוקא מעשה אבל בכור דאין עליו רשות הקדש ואינו קנוי לגזא דרחמנא ממילא דאין רשות אחרת המעכבת מלחול עליו שם איסור שפיר יכול לאסור אפילו בלא מעשה כמו שבארנו דלאסר כיון דאינו חלות לא בעינן שיהא שלו ממש ושפיר פסק הרמב"ם דשייך מוקצה בבכור אף דאינו יכול למוכרו דמכירה שאני דבעינן שיהא הדבר שלו ממש וברור כיון דמשלחן גבוה קזכו אינו יכול למכור. והנה עלה בדעתי לכאורה על דרך החידוד לומר דלכן הביא הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו נוהג במוקדשין כמו שהבאתי לעיל עפ"י מה שכתב התבואת שור (ביו"ד סימן ה') דהגם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל במעשה שפיר יכול להקדיש כמו דאמרינן גבי איסור דבמעשה יכול לאסור כמו כן גבי הקדש ע"ש והגם כי זה חידוש גדול ויש להרהר עליו בזה ע"ש ועיין בפמ"ג במ"ז שם שהביא ג"כ דברי התבואת שור וכתב ג"כ שזהו חידוש גדול וימר דאדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו במעשה ע"ש בפמ"ג וזה אין להתעקש ולומר דכונת הת"ש הוי משום מראית העין כמבואר שם בדבריו ובפמ"ג שם ועיין בספר דעת תורה להגאון מהרש"ם ולפ"ז י"ל דשפיר אי לאו קרא דיהיה קדוש היה חל מעשר בהמה על קדשים קלים משום דבמעשר בהמה בעינן שיעבור תחת השבט כמבואר במשנה בבכורות (דף נ"ח) ע"ש דהיה סוקרו בסקרא וא"כ י"ל דזה הוי ע"י מעשה ושפיר יכול לאסור ושפיר הוצרך הרמב"ם להביא הא דאין מעשר חל על קדשים קלים וכ"ז על דרך החידוד וזה הוי דלא כמו שבארנו לעיל דמעשר בהמה אינו קדוש מחמת קדושת פה וגם יש לעיין מהא דמעשר מאילו הוא קדוש. והנה לפי מה שבארתי דקדושת הגוף הוי ברשות מזבח ושייך לגזא דרחמנא א"כ לכאורה משמע דבקדושת הגוף יש בה נמי קדושת דמים ולכאורה לא כן משמע מהא דמבואר בזבחים (דף מ"ה) דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ועיין במעילה י"א ועיין שם בפירוש רש"י דכיון דאינו ראוי לגבוה פקע קדושתיה ואי נימא דבקדושת יש בה נמי קדושת דמים א"כ בכל קדושת הגוף אף שנעשה מצותו יהא בה מעילה משום קדושת דמים דעל קדושת דמים לא מהני נעשה מצותו וכן יש להעיר משאר דוכתי אמנם י"ל דעד כאן לא שייך קדושת דמים בקדושת הגוף אלא כ"ז דקדש עדיין קדושת הגוף דקדושת דמים שיש בקדושת הגוף אינו נפרד מן קדושת הגוף בפני עצמה כמו בכל קדושת דמים אלא דקדושת דמים מסתעפת מקדושת הגוף א"כ ממילא דכל כמה דנפקע מן הקרבן קדושת הגוף נפקע ממנו גם קדושת דמים דדוקא בנעשה הקרבן בעל מום דעדיין לא נפקע ממנו שם קרבן מכל וכל (דבעל מום ג"כ שם קרבן עליו דהא עושה תמורה) ובר פדיון ופדיונו להקדש אבל באינו בר פדיון דנפקע ממנו קדושת הגוף אז אינו עוד