עבודת לוי נט

ידעינן מהא דהמקדש נקבה לעולה דקדוש קדושת הגוף כמבואר בתמורה (י"ט) וכן מהמקדיש את הטריפה דצריכה מום קבוע לפדות והא דבקדם מומן להקדשן אינו קדוש קדושת הגוף עיין בכורות י"ד היינו משום דגלתה לן תורה דאסור להקדיש בעל מום למזבח עיין תמורה דף ה' ואינו ראוי' לקדושת הגוף עיין בספר בית מאיר בחידושיו למסכת תמורה שכתב דלא גרסינן מותר להקדיש בעל מום (בתמורה י"ז) ועיין תוס' תמורה ז' שכתבו דגם מקדיש נקבה לעולה לוקה ע"ש וזה חידוש גדול או אולי יש לומר דבעל מום באמת ג"כ היה חל עליו קדושת הגוף כמו טריפה אלא כיון דיוצא לחולין כמו שהוא ואינו צריך מום אחר אין זה קדושת הגוף ושאני טרפה דאינו יוצא לחולין מחמת טריפתו אלא דצריך מום קבוע ויש לעיין בזה ועיין בש"מ בכורות י"ד ע"ב שכתבו דעל בעל מום חל קדושת הגוף וראיה מהא דקיי"ל דמקדיש בעל מום למזבח לוקה ואי לא קדיש האיך שייך ללקות ע"ש והא דבארנו לעיל דלבן עזאי אליבא דר"י הגלילי הוי קדשים קלים ממון בעלים ממש ולפי דברינו שבארנו דבקדשים שייך הגוף והדמים לרשות הקדש לגזא דרחמנא לעולם דאפילו לאחר פדיון נשארו הדמים להקדש לקנות קרבן אחר ומשמע לכאורה דכולה שייך להקדש וזה דלא כדברינו אמנם אין מכאן שום סתירה דזה פשוט דאפילו אי אמרינן דגם דבקדשים קלים שייך הדמים להקדש וקנוי לגזא דרחמנא אפ"ה י"ל דקדשים קלים הוי ממון בעלים ממש די"ל דהקדש כזה שאין בו מעילה הוי ממון בעלים שזהו דין חדש בהקדש דעצם ההקדש הוי ממון בעלים בקדשים קלים ויכול למוכרה לבן עזאי אליבא דר"י הגלילי. והשתא נשוב לדברי הרמב"ם שפסק דשייך מוקצה בבכור והקשו המפרשים הא הרמב"ם פסק דאינו חל מוקצה על קדשים קלים ולפי מה שבארנו דמוקצה הוי יחוד שמיחד הדבר לעכו"ם ומוציאה מרשות הקדש ומכניסה לעכו"ם ולא דמי לנעבד כמו שבארנו לכן שפיר אינו יכול להקצות קדשים קלים משום דגזא דרחמנא ורשות ההקדש מעכב אבל כ"ז שייך בשאר קדשים שהן קנוים לגזא דרחמנא ורשות הקדש עליהם דאינן יוצאים מרשות הקדש לעולם דבנפל בהם מום נפדין והדמים שייכין להקדש לקנות קרבן אחר ושפיר שייך לומר דרשות הקדש מעכב מלחול שם מוקצה על מוקדשין אבל בבכור י"ל שאינו קנוי כלל לגזא דרחמנא ואין עליו רשות הקדש אלא שהוא מתנה לכהן לעולם דהא אינו בר פדיון בהומם אלא שהתורה חייבה את הכהן לשוחטו בעזרה ולהקריבו על המזבח ואח"כ לאכול את הבשר וא"כ שפיר הכהן יכול להקצותו וחל המוקצה כיון דאין רשות אחרת עליו שיכולה לעכב החלות (ועיין בש"מ בב"ק י"ב שכתבו על הא דאמרינן בכור מוכרין אותו תם חי דרש"י פירש בבכור בזמן הזה מיירי והש"מ שם כתבו דמיירי אפילו בבכור בזמן הבית ובזמן הבית נמי נמכר תם חי ע"ש שהוכיחו מהא דאמרינן לקמן שם בבכור נאמר לא תפדה ונמכר ומדסיים במעשר ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכור נמכר תם חי ע"ש במ"ש ועיין בתוס' קידושין (דף נ"ב) שכתבו להדיא ג"כ דשייך מכירה במ"כ ע"ש) ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם שפסק דשייך מוקצה בבכור היינו כגון שהכהן הקצה את הבכור ושפיר חל מוקצה משום דהכהן הוי בעלים של הבכור ואין רשות אחרת המעכב כ"ז ולכן שפיר חל מוקצה ולא דמי לשאר קדשים דרשות ההקדש מעכב החלות אמנם לכאורה יש לעיין למה לא מוקי הגמרא דזבחים קי"ד דמיירי בבכור וכן בחולין דף מ' שם דמיירי ובאמת ל"ק דבחולין עדיפא משני כיון דקניא לכפרה כדידיה דמי ובזבחים בעי לאוקמי בכל הקדשים ועוד נבאר בזה. אמנם שבתי וראיתי דזה אינו דהרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות פסק דאינו יכול למכור בכור אפילו כהן דלא כהש"מ בב"ק הנ"ל ובאמת דברי הש"מ שם אינו מובן דבהדיא מבואר בתמורה דלמאן דאית לי' משלחן גבוה קזכו אינו יכול למכור ורבא דס"ל דנמכר היינו משום דס"ל דמחיים לאו משולחן גבוה זכו ע"ש בתמורה וא"כ עדיין תיקשה למה פסק הרמב"ם דשייך מוקצה גבי בכור כיון דקדושתו מרחם ואין לתרץ כנ"ל כיון דהרמב"ם פסק דאינו יכול למכור בכור ולכן נ"ל לומר באופן אחר דכל דברינו שחלקנו לעיל בין מוקצה לנעבד הוי דוקא אם אמרינן דלמוקצה לא בעינן מעשה כלל עיין בתמורה דף כ"ט דמבואר שם דילפינן מוקצה מתשמרו לי ג"כ ושם בש"מ מבואר דלהאי מד"א לא בעינן מעשה במוקצה ועיין שם בפירש"י לקמן דאיכא תרי לישני אי בעינן מעשה במוקצה וא"כ יש לומר כיון דלא בעינן במוקצה מעשה שייך שפיר לחלק כנ"ל בין מוקצה לנעבד דמוקצה הוי כעין הקדש שמיחד הדבר לעכו"ם והא דאמרינן אין הקדש לעכו"ם יש לחלק בין בעלי חיים לשאר דברים ועיין בלח"מ בפ"ד מהלכות איסורי מזבח ומ"ש הש"מ הנ"ל לחלק בין הדיוט לגבוה צע"ג מכמה דוכתי ועיין תמורה כ"ט אמנם הרמב"ם שכתב דאין איסור מוקצה אלא דוקא במעשה משום שאין הקדש לעכו"ם אין לחלק כנ"ל