עבודת לוי נח

קדושת פה כמו הקדש ודאי לא היה בכח הבעלים לחול שם הקדש על בהמה זו שאין הממון של הבעלים אבל כיון דאנן קיי"ל בבכורות (דף נ"ט) דעשירי מאיליו הוא קדש ולא מחמת קדושת פה של הבעלים א"כ אין הקדושה מחמת הבעלים ואין הבעלים עושין שום חלות על הבהמה (עיין בתוס' בכורות דף נ"ח שכתבו דאי לאו משום סקרתא היה מותר לעשר מעשר בהמה ביו"ט כיון דעשירי מאיליו הוא קדש ולא מקדושת פיו לכן לא הוי בכלל איסור מקדיש ביו"ט ע"ש) ועיין במנחת חינוך שכתב בפשיטות דלא מהני שאלה במעשר משום שאינה קדושת פה ע"ש (מצוה ש"ס) ולפ"ז אי לאו קרא דעשירי יהי' קדש ולא שכבר קדש היה שפיר חל מעשר בהמה על קדשים קלים לת"ק אליבא דר"י הגלילי והנה לפי מה שבארנו דלת"ק אליבא דר"י הגלילי גם ר"י הגלילי סבר בקדשים קלים דאין הממון של הבעלים ואינו יכול למוכרו כמו שבארנו והסוגיא דפסחים הוי כבן עזאי אליבא דר"י ע"כ עלינו לפרש דלדידיה ליכא פלוגתא בין ר"י הגלילי ורבנן בעצם ענין בקדשים קלים בכלל אלא דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן הוי בקרבן שבועה דר"י סבר כיון דכתיב בד' ובעמיתו בעמיתו מרבה אפילו קדשים קלים כיון דעצם הקרבן של הבעלים מחויב קרבן שבועה ורבנן סברי דבקרבן שבועה לא סגי בהא דעצם הקרבן הוי של הבעלים אלא דבעינן שיהא גם הממון של הבעלים והא דאמרינן בכל דוכתי בש"ס הא מני ר"י הגלילי ה"ה דהוי מצי לאוקמי כרבנן אלא משום דבברייתא בת"כ נזכר ר"י הגלילי ולא רבנן לכן מוקי לה בכל דוכתי כר"י ולפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם פסק בהא דקרבן שבועה כרבנן דפטרי מקרבן שבועה קדשים קלים ולכן שפיר לא הביא הרמב"ם לחלק גבי קרבן שבועה בין קדשים קלים לקדשי קדשים. ומדי דברי בזה ראיתי להרמב"ם (בהלכות בכורות פ"ב) שכתב וכן אם נעבדה בו עבירה או שהרג על פי עד אחד או על פי הבעלים או שהוקצה או נעבד ירעה עד שיפול בו מום כמו שבארנו בהלכות איסורי מזבח וקשה איך שייך מוקצה גבי בכור הא הרמב"ם כתב שם בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) דאינו יכול להקצות קדשים קלים וכבר הקשו קושיא זו הרי"ט אלגזי בפ"ו מהלכות בכורות והמנחת חינוך ע"ש ונ"ל דלא קשה דהא אמרינן בחולין (דף מ"א) כיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמי גבי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש בפירש"י שפירש דקאי על הבעלים כיון שהן המתכפרים בהקרבן ולכן מצי שפיר לאסור ולכן לפי פירש"י שייך כ"ז דוקא בחטאת ואשם שהן מכפרים אבל שלמים לא ע"ש ורבינו גרשום שם פירש דלא קאי על הבעלים אלא על הכהן המקריב כיון דהוא המקריב הוי כדידיה ושפיר יכול לאסור דהוי כדידיה ע"ש ולכן אין נפ"מ בין חטאת ואשם לשאר קרבנות אפילו שלמים ועיין ברמב"ם (פ"ד מהלכות שגגות) שכתב כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת חוץ לעזרה חייב שלש חטאות וכו' וע"ש בלחם משנה שכתב אע"ג דרבינו פסק בהל' ע"א פ"ח כר"נ דאמר בפ"ב דחולין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו חטאת דבר שלו מיקרי משום דכיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי וכאמרו שם עכ"ל מבואר דהרמב"ם פסק כהך מד"א בחולין דאמרינן כיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמיא ואפ"ה פסק בהלכות איסורי מזבח דאינו יכול להקצות מוקדשין ולא מהני לענין מוקצה הך סברה דכיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמיא וכמו שבארנו דלענין מוקצה לא סגי לן בהך זכות לבד להקצות שיהא חל מוקצה על מוקדשין אמנם נ"ל דזהו דוקא בכל הקדשים שהם קנוי לגזא דרחמנא והם ברשות הקדש לעולם דאפילו בנפל בהם מום ונפדו ג"כ הדמים שייך להקדש לקנות בהם קרבן אחר להקדש ובזה נ"ל לפרש מה שכתב המרכבת המשנה דבכל קרבן יש בה שני ענינים קדושת הגוף וקדושת קרבן (היינו אם אחד מקדש בהמה לקרבן תיכף בקדושת פה חל עליה קדושת הגוף היינו שגופה נכנסת לרשות הקדש וחל עליה רשות הקדש שאינה יוצאה מרשות הקדש לעולם ולכן אמרינן בתמורה דף י"ז דהמקדיש את הטריפה חל עליה קדושת הגוף וצריכה מום קבוע לפדות וכן המפריש נקבה לעולה ג"כ חל קדושת הגוף ע"ש בתמורה י"ט אף שאינה ראוי' להקרבה והיינו מפני קדושת הגוף שגופה שייך להקדש) ואח"כ חל קדושת קרבן במידי דראוי להקרבה היינו אח"כ בשחיטה חל עליה הכשר הקרבה וזה נקרא קדושת קרבן עיין זבחים פ"ח דאמרינן שם קדוש לפסול ואינו קדש לקרב היינו ג"כ קדש קדושת הגוף בלא קדושת קרבן ועיין בתוס' (גיטין מ"ג ע"ב) שכתבו דאפילו בהקדש חצי בהמה נמי חל קדושת הגוף על חצי ובעינן מום לפדות והיינו שחל קדושת הגוף אפילו אם אינה ראויה להקרבה מפני שהקדש גופה למזבח שיהא גופה קדש וקנויה לגזא דרחמנא לקנות ממנה קרבן ואין זה ענין לקדושת דמים דקדושת דמים הוי באופן שהקדיש הדמים למזבח לקנות מהם קרבן אבל זה מקדש גופה למזבח שיהא גופה שייך למזבח לקנות ממנה קרבן וזה