עבודת לוי נז

בין הוזקה להזיקה העירני ח"א ושוב ראיתי שכן כתוב בספר לבוש מרדכי) ולפ"ז א"ש שיטת הרמב"ם דפסק דאינו יכול למכור קדשים קלים אף דפסק דקדשים קלים ממון בעלים לענין נזיקין דהרמב"ם לא מחייב אלא דוקא בקדשים שהזיקו בהמת חולין אבל בהמת חולין שהזיקה לבהמת קדשים לא מצינו להרמב"ם דמחייב והיינו דפסק כת"ק אליבא דר"י הגלילי ושפיר פסק הא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום והסוגיא דפסחים דמבואר דלר"י יכול למכור הוי לבן עזאי אליבא דר"י הגלילי וכן א"ש לפ"ז הא דאמרינן בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) גבי בכור נוטל פי שנים במוקדשין ומקשה הש"ס מוקדשין לאו דידי' נינהו ומוקמינן בקדשים קלים וכר"י והרמב"ם בהלכות נחלות (פ"ג) לא הביא הא דבכור נוטל במוקדשין היינו ג"כ משום דהסוגיא הנ"ל הוי לבן עזאי אליבא דר"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים ממש ושפיר בכור נוטל פי שנים אמנם הרמב"ם כיון דפסק כת"ק אליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר דלאו ממון בעלים ממש כמו שבארנו לכן לא הביא הא דמוקדשים וכן א"ש מה שהקשו על הרמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) שכתב שם אבל המוקצה אם הוא שלו והוקצה קודם שהקדיש נפסל הקצה של חבירו או אחר שהקדישו הרי זה מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו ע"ש ועי' בתוספתא פ"ד דתמורה דאיתא מוקצה שלו אסר ושל חבירו מותר מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה שעבד בין משלו ובין משל חבירו ע"ש (ועיין במפרשים שכתבו דע"כ ט"ס הוא בתוספתא דמתחלה אמר ושל חבירו מותר ושוב אמר בין שלו ובין של חבירו וכתבו דצ"ל נעבד בין שלו ובין של חבירו ע"ש. ועיין בספר חסדי דוד בפירושו על התוספתא מש"כ ואכ"מ להאריך בזה) והקשו מהא דאמרינן בזבחים קי"ד דלר"י משכחת לה מוקצה במוקדשין ע"ש ולפי מה שבארנו א"ש דסוגיא הוי דוקא לבן עזאי אליבא דר"י ולכן שפיר יכול להקצות מוקדשים אבל הרמב"ם פסק כת"ק אליבא דר"י כמו שבארנו דאמר קדשים קלים לאו ממון בעלים ממש ולכן אינו יכול להקצות מוקדשין אפילו קדשים קלים כמו שאינו יכול למכור כמו שבארנו והרמב"ם מחלק בין מוקצה לנעבד דלנעבד לא בעינן שיהא שלו ממש (ועיין בירושלמי ע"ז בפרק כל הצלמים ובמה שפירש בנועם ירושלמי שם) ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמב"ם בהלכות גניבה מה דפטר מכפל בקדשים אפילו בקדשים קלים כיון דהרמב"ם פסק דאינו יכול למכור קדשים קלים ממילא ג"כ לאו בני קנין הן וגבי גניבה בעינן קנין ושוב ראיתי באור שמח שהעיר ג"כ סברה זו על הרמב"ם דפטר קדשים קלים מכפל ע"ש והשתא נשוב לדברי הרמב"ם בהלכות בכורות שהתחלנו בריש דברינו מה שהעיר הלח"מ למה כתב הרמב"ם דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשים ע"ש ולפי דברינו דהרמב"ם פסק כת"ק אליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים היינו שעצם הקרבן הוי של הבעלים אבל אין השיווי של הבעלים דיש שני דינים יש דין השיווי של מי היינו הכסף של מי וכן יש דין על הדבר בעצמו של מי הוא ולכן כיון דהרמב"ם פסק כת"ק אליבא דר"י הגלילי דסבר דעצם הקרבן הוי של הבעלים כמו שבארנו שפיר הוצרך לכתוב דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין בקדשים קלים כמבואר בש"ס וסוגית הש"ס בבכורות שם (נג) דמוקמינן שם מתני' דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין כר"י הגלילי הוי כת"ק אליבא דר"י הגלילי ולדידיה כיון דעצם הקרבן הוי של בעלים ושפיר מחויבין הבעלים להצטרפו עם השאר לעשרו דכיון דעצם הקרבן של הבעלים בר עשירי הוא (ואין זה ענין להא דאמרינן בב"מ דף ו' ע"ב גבי ספק בכור נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן כמובן והנה לכאורה יש לעיין כיון דפסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) דאין מוקצה חל על מוקדשים בקדשים קלים אף דעצם הקרבן הוא של הבעלים אבל כיון דאין הממון של הבעלים אינו יכול לעשותו מוקצה וא"כ קשה היאך יכול להקדישו במעשר בהמה כיון דאין הממון שלו. אמנם נראה דלא קשה דשאני מוקצה דהוי גדר חלות שחל על הבהמה כעין הקדש במה שמקצה ומיחד הבהמה לעכו"ם ומוציאה מרשות הקדש ומתפיס עלה רשות עכו"ם (והא דאמרינן במ' ע"ז דף מ"ד דאין הקדש לעכו"ם ע"ש עי' בפירש רשב"ם בב"ב דף קכ"ט דמשמע בדברי הרשב"ם דשייך הקדש לעכו"ם וכבר הקשה התוס' והרמב"ן שם מהא דע"ז מ"ד דאין הקדש לעכו"ם ובש"מ שם כתבו לתרץ ולחלק בין הדיוט לגבוה היינו דשם בע"ז דאמרינן דאין הקדש לעכו"ם מיירי להדיוט אינו נאסר אבל לגבוה שפיר נאסר ע"ש ועוד יש לחלק בין בעלי חיים לשאר דברים דשם בב"ב מיירי בבעלי חיים ולקמן נבאר עוד בזה ע"ש בע"ז ובפרש"י שם) ולכן שפיר אינו יכול להקצות דבר שאינו שלו כיון שעושה חלות על הבהמה בהקצותו אבל גבי מעשר בהמה כיון דעצם הבהמה הוי שלו בקדשים קלים לאכילת בשר אלא שנתיחדה להקדש ולא נפקע בעלותו מן הבהמה אלא שאינו יכול למכור משום רשות הקדש המעכב וכן אינו יכול לעשות שום חלות אחר על הבהמה כיון דאין השיווי שלו אבל שפיר מצטרפת עם עדרו במנין לעשר אמנם אם מעשר בהמה היה