עבודת לוי נה

היינו שגם השיווי יהא של הבעלים וכאן אף דעצם הקרבן הוא של הבעלים לרבנן אבל כיון דאינו יכול למכור כמו כן נמי אינו יכול לאסור זה אינו (דהא מבואר בחולין דף מ' דאפילו בקדשי קדשים כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי אמנם אין מכאן ראי' דהא התוס' שם בלאו הכי כתבו דהסוגיא שם פליגא על הש"ס דזבחים ע"ש) ועוד דע"כ הא דאין אא"ד שאינו שלו לאו מדין ממון הוי שאין הממון שלו דא"כ אמאי מהני בעשה בה מעשה אטו משום זה נעשה הממון שלו וכל עיקר הא דאין אא"ד שאינו שלו הוי משום שמא יבאו הבעלים וימחאו ויבטלו מה שעשה זה אבל לא בעינן כלל שיהא ממונו גבי קנינים וכן משמע מדברי התוס' רי"ד בע"ז מהדורא תליתאה במ' עכו"ם (דף נ"ג) אמר ר' אלעזר מ"ט כתחלתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו וכי אתא עכו"ם שליחותיהו דישראל קא עבדו ע"ש והק' תורי"ד וז"ל ראיתי מקשים והא אמרינן באיזה נשך אין שליחות לעכו"ם ותרץ וז"ל הא דאמרינן אין שליחות לעכו"ם היינו שיהא הוא כעכו"ם או העכו"ם כמותו אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא משתרי משום דהוי דבר שאינו שלו עכ"ל מבואר מזה דלאסר לא בעינן בעלים כלל אלא כל היכי דלא יבאו הבעלים ויבטלו יכול לאסר כגון שיש גילוי דעת דניחא להבעלים והא דאמרינן כיון דקניא לו לכפרה כדידיה דמיא פירוש כיון דיש להבעלים זכות כפרה בקרבן אין בכח הקדש לבטל החלות של איסור שחל מכח הבעלים והנה לכאורה יש להעיר על דברינו אלה מהא דאמרינן במ' כלאים (פרק שביעי משנה ה') מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבא ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ ופירשו הר"ם והרא"ש משום דבשביעית אין לאדם קנין בכרמיו והוי דבר שאינו שלו עיי"ש ומזה מוכח דגם בדבר של הפקר אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה לכאורה דלא כמו שבארנו לעיל דגבי לאסר לא בעינן שיהא הדבר שלו או שיהא לו קנין בדבר כמו גבי שאר קנינים אלא כל עיקר הוא דבעינן שלא יהא רשות אחר על החפץ שיבטל החלות שחל על החפץ וכאן כיון דהוי הפקר ואין רשות אחר המעכב אמאי אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושוב ראיתי בספר עונג יו"ט (סימן פ"ב) שכתב ג"כ גבי הא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא בעינן שיהא הדבר שלו וגם לא בעינן שיהא לו שום זכות אלא דהקפדת הבעלים מעכב לחול האיסור על החפץ ולכן שפיר מהני בעשה בה מעשה דמעשה דידי' מהני שיותפס האיסור בע"כ דבעלים ע"ש שהאריך בזה והביא ראיה לזה מהא דאמרינן בע"ז (דף מ"ד) אמר להם ר"י והלא כבר נאמר וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה וכו' א"ל משם ראי' הרי הוא אומר עשה לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו' ועל זה כתב הגאון הנ"ל לומר דהא התם אף שעשה משה משלו מ"מ בניו לא ירשו את נחש הנחושת והניחו הפקר וכו' ומזה דן דהפקר נמי אאד"א משום שאינו שלו ואני איני רואה כ"כ ראי' מזה דמניין לו כ"כ לומר דבניו לא ירשו את נחש הנחושת והפקירו לכל או נתיאשו ממנו הא שפיר יש לומר דבניו ירשו ולא נתיאשו ממנו וכן הביא שם הא דכלאים הנ"ל מעשה באחד שזרע כרמו וכו' אמנם דחה שם זה וכתב דבמעשה שפיר יכול לאסור דבר של הפקר לכו"ע אפילו למד"א אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה מ"מ בדבר של הפקר מהני במעשה וכאן הוי שלא במעשה דבשעת מעשה סיכוך הגפנים אין הזרעים נאסרין (כדאיתא בפרק ה' דכלאים) וביו"ד (סימן רצ"ו) אלא אח"כ בשעת הוספות מאתים (והנה בענין זה יש לעיין טובא ובעיקר דהא דכלאים באחד שזרע כרמו וכו') וא"כ קשה אם נאמר דגם לרבנן דר"י הגלילי עצם הקרבן הוי של הבעלים אמאי לא מוקי מתני' כרבנן בזבחים שם וכן תיקשה לפ"ז מהא דאמרינן (בב"ק דף ע"ו) גנב והקדיש וכו' ושם בגמרא בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמריה קא טבח אלא אהקדש לחייב מה לי מכרו להקדש מה לי מכרו להדיוט וכו' הא מני ר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים ע"ש ואם גם לרבנן עצם הקרבן הוי של בעלים א"כ אפילו לרבנן נמי מצי אתי מתני' דלא מחייב אהקדש ובתוך מו"מ שהי' לי עם דודי הגאון הנ"ל ואמרתי לו מה שיש להעיר עליו מהסוגיא הנ"ל אמר לתרץ דיש לחלק בין מוקצה לנעבד דמוקצה הוי כמו מכירה ובעינן שיהא גם השיווי של הבעלים ולא סגי במה שעצם הקרבן הוי של הבעלים ולכן לרבנן כיון דאינו יכול למכור קדשים קלים כמו"כ נמי אינו יכול להקצות וכיון דשם בזבחים איירינן גם במוקצה לכן שפיר לא מצינן לאוקמה כרבנן דר"י הגלילי אמנם לא העלה ארוכה בסברא זו על הא דבב"ק. ונלע"ד לתרץ שיטת הרמב"ם עפ"י הגמרא דב"ק (דף י"ג) גופא ומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר"י הגלילי בן עזאי אומר לרבות את השלמים אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד (ועיי"ש בפירש"י שכתב דבן עזאי מילתיה דר"י מפרש) ושם