עבודת לוי נד

המאירי על פסחים מה שפירש בסוגיא זו) עוד ראיתי שם בקצוה"ח שהעיר היאך שייך מכירה לר"י הגלילי בקדשים קלים הא הוי איסורי הנאה לפי מה שכתב רש"י (בפסחים כ"ז ע"ב נדרים דף י' ותוס' תמורה ג') דקדשים קלים אסורין בהנאה מדאורייתא והעיר על הא דאמרינן בקידושין (נ"ב) דהמקדש בחלקו בקדשים קלים מקודשת לר"י הגלילי ונשאר בצ"ע. ונ"ל דזה פשוט לר"י הגלילי דאמר קדשים ממון בעלים לענין כמה דברים כמבואר בכמה דוכתי בש"ס וגם יכול למכור ע"כ דכל עצם הקרבן הוי של בעלים והן הבעלים על הקרבן ויש להם בהקרבן זכות כמו בכל שאר דברים אלא דקדושת הקרבן שחל מחמת הקדשן מעכבת ההנאה מהקרבן כמו מכל שאר דברים מחמת שהקדישו ויחדו את הבהמה דוקא לקרבן בנדר ומחמת הנדר נתפס שם קדושה על הבהמה והוי קרבן ואסור בהנאה אבל לא נפקע שם הבעלים ממנו אלא דהוי כמו שיחדו הבעלים חפץ בנדר שלא להנות הנאה של חול ולפ"ז זה אינו מעכב שלא יוכלו הבעלים למכור כיון שבמכירתו אינו מפקיע ממנו הקדושה ול"ד לכל איסורי הנאה שאין יכולין למכור דהתם הן אסורין בהנאה על הבעלים כמו על שאר כל אדם ואין לבעלים שום זכות בו אבל הכא אינו אסור בהנאה אלא שמיוחד לקרבן דוקא ואטו אם מיחד אדם חפץ בנדר לתשמיש אחד אינו יכול למוכרו והאיסור הנאה שיש בשלמים הוי מחמת הנדר עיין בשיטה מקובצת במנחות דף ד' שכתבו דהוי איסור בל יחל אף שיש לעיין בזה כיון דאין בה מעילה ואינו אסור בהנאה והאיך שיך בל יחל י"ל כיון שהקצה הבהמה לקרבן שייך בל יחל משום נדר עיין בנדה מ"ו (ולפי שיטת הרמב"ם דלא שייך בל יחל אלא דוקא המדיר אבל אינש אחרינא לא י"ל לפי שיטת הרמב"ם כמו שכתב השער המלך בהלכות חמץ ומצה בפ"ב דאיסור הנאה בשלמים לא הוי אלא מדרבנן ע"ש שהביא דברי רש"י במנחות ד') שכתב כן ואף שיש לעיין בזה הרבה כי נמצאו סתירות לזה עיין כריתות כ"ג ע"ב ובמק"א תרצתי כ"ז דלא תיקשה מהא דנדרים דף י"א גבי מחית בשר שלמים ואמר זה וכו' ועיין שם בירושלמי בסוף פ"ק דנדרים גבי חטאות המתות) עכ"ז זה פשוט דקדשים קלים הוי של בעלים והא דאין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט אפילו לר"י הגלילי (עיי' ביצה דף כ"א תוס' ד"ה אבל נדרים) שכתב משום דכל העבודת הן לצורך גבוה ע"ש ועיין בצל"ח פסחים ל"ח מה שהעיר שם על התוס' ושו"ת בית אפרים (חאו"ח סימן מ"ט) מה שכתב שם על הצל"ח ועיין בפירש"י מנחות דף ד' שכתב דהא דאין מעילה בשלמים משום דהוי ממון בעלים ועיין עוד ברש"י מנחות דף מ"ז ע"ב שכתב שם אפילו באימורי קדשים קלים דהוי ממון בעלים עד אחר שחיטה (וראיתי במחברים שכתבו דאמורים לכו"ע הוי ממון גבוה ונעלם מהם דברי רש"י אלו) והנה לכאורה עלה בדעתי לפי מה שפירש רש"י דהא דאין מועלין בקדשים קלים משום דקדשים קלים ממון בעלים וזה הוי אליבא דכו"ע וא"כ אפילו לרבנן נמי קדשים קלים ממון בעלים והיינו דעצם הקרבן הוי ממון בעלים אליבא דכולי עלמא אלא דלר' יוסי הגלילי הוי גם שיווי הקרבן של הבעלים ויכול למוכרו אבל רבנן דס"ל דעצם הקרבן הוי של הבעלים ומש"ה אין בה מעילה אבל שיווי הקרבן לא הוי של הבעלים שוב ראיתי לדודי הגאון מרן רמ"מ שליט"א אב"ד ור"מ דסלאבאדקא וכעת בעה"ק חברון תבב"א בספרו לבוש מרדכי שכתב לתרץ שיטת הרמב"ם דהרמב"ם פסק כרבנן דר"י הגלילי ולכן שפיר פסק הא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אף דפסק גבי נזקין (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) הא דנכסים שחייבין בהם מעילה אין בהן דין נזקין ומבואר דאלו שאין בהם מעילה יש בהם דין נזקין וכן פסק שם הא דאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה וע"ש בתוס' שרצו לומר דזה הוי דוקא אליבא דר"י הגלילי וכתב שם הגאון הנ"ל דזה הוי אפילו כרבנן נמי והיינו כיון דגם רבנן סברי דקדשים קלים הוי עצם הקרבן של הבעלים אלא דאין השיווי שייך לבעלים דהא אין בידו למוכרן אבל גוף הבהמה הוי של הבעלים ושפיר מיקרי בהמתו וא"כ כשהזיק שור של קדשים קלים לשור הדיוט ודאי חייבין הבעלים לשלם דשור שלהם הזיק ע"ש שכתב לתרץ כל שיטת הרמב"ם בכמה דוכתי לפי זה אמנם קשה לומר דגם רבנן דר"י הגלילי סברי בקדשים קלים דעצם הקרבן הוא של בעלים מהא דאמרינן בזבחים דף קי"ד גבי הא דממעטינן שם בגמרא רובע ונרבע דאין חייבין על שחוטי חוץ בשלמא רובע ונרבע משכחת ליה דאקדישינהו מעיקרא והדר נרבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשנינן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא דתניא וכו' מבואר דדוקא לר"י הגלילי יכול לאסור מוקדשין אבל לרבנן אינו יכול לאסור ואם נאמר דגם רבנן דפליגי אר"י סברי דעצם הקרבן הוא של הבעלים א"כ הא אפילו לרבנן נמי מצי אתי הא דמוקצה ונעבד (ועיין בתוס' חולין דף מ' מה שהקשו על סוגיא זו). והנה זה אין לומר דלאסור בעינן שיהא שלו ממש