עבודת לוי נב

דלמד"א שבט אחד איקרי קהל ס"ל דשבט אחד הוי כמו כל ישראל וקרבנו הוי קרבן של כל ישראל והא דמביאין י"ב פרים בחטאו י"ב שבטים היינו דהוי קרבן אחד גדול בעד כל הי"ב שבטים דהא אפילו בחטא שבט אחד ג"כ מביאין כל הי"ב שבטים פר לכל שבט ושבט וא"כ כיון דהוי קרבן אחד גדול של כל הי"ב שבטים ממילא לא שייך שישחוט קרבן ראובן לשם קרבן שמעון דהא קרבן ראובן הוא ג"כ קרבנו של שמעון דהכפרה הוי לכל ישראל בחטא שבט אחד כיון דגם שבט אחד הוי כמו כל עדת ישראל ומדי דברי בזה ראיתי (בת"כ פרשה ויקרא) גבי פר העלם דבר חטאת שיהיו כל מעשיו לשם חטאת הוא פרט לששחטו שלא לשמו ע"ש (ועיין תוס' זבחים ח ד"ה הנך) מבואר דשייך פסול דשלא לשמה בפר העלם דבר (דלא כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה דזבחים ע"ש וכבר העירו המפרשים מזה על הרמב"ם עיין עליהם) והנה ראיתי במפרשים שהקשו מהא דמבואר בתוספתא פסחים (בפ"ה) חטאת צבור ששחטו שלא לשמה דיקטיר אימורין לערב ועיין שם להגאון תנא תוספאה שכתב דלאו דוקא חטאת אלא שאר קרבן צבור) מבואר דבקרבן צבור לא שייך פסול דשלא לשמה (כמו שכתב הרמב"ם) אמנם נ"ל לפי שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דלא שייך בקרבן צבור פסול דשלא לשמה משום דלב ב"ד מתנה דסכין משכתן למה שהן ע"ש מבואר דהב"ד יכולין לעכב על הכהן א"כ יש לומר דזה הוי דוקא למאן דאמר בגמרא לקמן (דף מ"ו) דהבעלים מפגלין והיינו דלא כר"י דאמר דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד היינו הכהן ואין הבעלים יכולין לעכב על מחשבת הכהן ולפסול את הקרבן אלא כמאן דפליג שם ואמר שהבעלים מפגלין ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם שם שכתב והלכה כר"י דאמר שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ע"ש ומשמע דת"ק פליג על זה ע"ש וא"כ כמו כן יש לומר דגם הב"ד יכולין לעכב ע"ש וא"כ י"ל דהתוס' הוי אליבא דת"ק דר"י דאמר הכהן הבעלים על הקרבן כל עיקר וממילא כמו כן יכולין הב"ד לעכב על הכהן ממילא שפיר קרבן צבור ששחטו שלא לשמה כשר אבל התו"כ קאי אליבא דהלכתא דאין הבעלים מפגלין וכר"י דאמר שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ולא מצי אחר לעכב על הכהן ודבר זה למדתי מספר טהרת הקדש על מ' זבחים שכתב בזה לתרץ הקושיא שהקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן במנחות מ"ח כבשי עצרת ששחטו שלא לשמן וכתב דהרמב"ם קאי אליבא דמאן דאמר שהבעלים מפגלין והא דכבשי עצרת הוי אליבא דר"י ע"ש. סימן ט. יבואר ענין קדשים קלים וענין מוקצה ונעבד וקרבן עוף וקדשים שמתו. גרסינן בבכורות (דף נ"ד) במתני' מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין וכו' ושם בגמ' אמרינן מוקדשין פשיטא לאו דידיה נינהו ומשנינן בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים דתניא ומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים וכו' סד"א לעשרו קמ"ל ואימא הכי נמי יהי' קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדש וכן כתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות בכורות) מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחוץ לארץ וראיתי בלח"מ שהעיר על הרמב"ם שהעתיק לשון המשנה כצורתה הא בגמרא מבואר דמתני' הוי דוקא אליבא דר"י דאמר קדשים קלים ממון בעלים וא"כ עלינו לומר דהרמב"ם פסק כר"י ולא כן משמע מדבריו בהלכות טוען ונטען פ"ה שכתב שם דהקדשות פטורין משבועה ולא כתב לחלק בין קדשים קלים לקדשי קדשים ע"ש בלח"מ שנשאר בזה בצ"ע וכן ראיתי במל"מ (בפ"ד מהלכות מעילה) שהעיר על הרמב"ם שכתב שם ובהלכה ח') המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכו' משמע דפסק דלא כר"י כדאמרינן בפסחים דף פ"ט ע"ש ואלו בפ"ח מהלכות נזקי ממון פסק כריוה"ג שכתב שם וכל הקדשים שחייבין בהם מעילה אין בהם דין נזקין משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא כמבואר שם בב"ק (דף י"ב) וכן נראה מהא דפסק גבי תודה שהזיקה ושלמים שהזיקו וכמ"ש התוס' שם עיין בפסחים דף פ"ט דאמרינן שם דלר"י יכול למכור שלמים וכן העיר המל"מ שם מהא דפסק הרמב"ם דאין חל מוקצה אחר הקדש (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) ובזבחים קי"ד אמרינן דלר"י משכחת לה מוקצה גם לאחר הקדש ע"ש בלח"מ מה שהעיר על הרמב"ם ועיין במה שכתב הלח"מ (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) שם שהוכיח ג"כ דהרמב"ם סובר כר"י הגלילי אמנם העיר מהא דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות גניבה הגונב קדשים מבית בעליהם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וכו' ה"ז פטור מן הכפל הא קדשים קלים לר"י שפיר מקרי רעהו דהוי ממון בעלים ע"ש. והנה כדי לתרץ כל הנך סתירות בדברי הרמב"ם