עבודת לוי ה

תורת מחנה ישראל עלייהו ועיין בפירש"י ערכין לל"ב ע"א) שכתב שקדשו ערי חומה בשיר ושתי תודות כמו ירושלים לכן נ"ל דירושלים יש בה שתי קדושות חדא קדושת מחנה ישראל שיש בה כמו בערי חומה מחמת שנתקדשה בב"ד ושתי תודות וכו' ועוד חדא קדושה הוי בירושלים שאינה בערי תימה היינו קדושה מחמת המקדש היינו מחמת שהיא מקפת את המקדש וסמוכה למקדש כמו שמצינו שהיה מחנה ישראל במדבר אף בלא קידוש מחמת שהיא סמוכה לאוהל מועד וזאת הקדושה הוי מחמת עצמה היינו מחמת שהיא סמוכה ולא תליא כלל בב"ד לקדש ועיין במכילתא פרשה בא (פ"א) דאיתא שם עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות משנבחרה ירושלים יצאה א"י שנאמר כי אם [במקום אשר יבחר ד' היינו דירושלים נקרא מקום אשר יבחר ד' וכן מבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז שכתב וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שבעית ומעשרות לא קדשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם אע"פ ששמומים בקדושתן הן עומדים עכ"ל הרמב"ם מתבאר דקדושת ירושלים הוי כמו מקדש וקדשה לעתיד לבוא ואילו גבי ערי חומה פסק בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט"ז וז"ל וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיה בימי יהושע הרי דקדושת ערי חומה בטלה ולא קדשה לעתוד לבוא הרי מבואר דבירושלים יש בה קדושה אחרת שאינה בערי חומה והיינו כמו שכתבנו מחמת שהיא סמוכה למקדש לכן לא בטלה קדושתה והנה עיין במועד קטן בפ' אילו מגלחין (דף כ"ו) אמר ר' אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנם אומר ערי קדשך וכו' ירושלים בחורבנה אומר ירושלים מדבר היתה וכו' והקשה הרמב"ן כיון דקתני על ערי יהודה בחורבנם קורע מה צורך לומר בירושלים בחורבנה והלא בכלל היתה וי"ל שאם קרע בערי יהודה חוזר וקורע על ירושלים שאילו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהם אינו קורע על השניה וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קרע בפני עצמן ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכולם עכ"ל הרמב"ן הובא בכ"מ בהלכות תענית פ"ה מבואר דבירושלים הוי קדושה אחריתי שאינה בשאר ערי ישראל. והנה לפי מה שזכרתי לעיל דקדושה יתירתא דהוי בירושלים מה שאינה בשאר ערי חומה הוי מחמת עצמה היינו משום שהיא סמוכה למקדש ואינה מחמת קדוש ב"ד ושתי תודות כלל נ"ל לומר דהא קדושה הוי נמי על הגגין ועליות והא דאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו היינו דוקא בקדושת מחנה ישראל דלא הוי מעצמה אלא היא תלויה בב"ד היינו דהוי מחמת קידוש ב"ד ושיר ושתי תודות וסבר רב כיון. דהגגין הוי רשות לעצמן יש לומר שב"ד לא קדשום (או שכיון שהן רשות לעצמן היה להם להב"ד להתנות בפירוש שהגגין יהיו קדושים או שהותנו בפירוש שלא יהיו קדושים כאשר אבאר לקמן) והשתא יש לתרץ הקושיא על רב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו היאך שורפין קדשים קלים על הגגין (כמו שמבואר בפסחים פ"א ע"ב) דעיקר הקושיא הוי משום דבשרפת קדשים בקדש בעינן וגגין כיון דקדשו מחמת שהן סמוכים למקדש שפיר יש לומר דשורפין עליהם לפי שיטת התוס' במ' פסחים (דף מט) ד"ה שורפה לפני הבירה פ"ה כדאמרינן וכו' בקודש באש תשרף במקום אכילתו שריפתו קשה לר"י אי דאורייתא הוא מ"ל עבר צופים ומ"ל לא עבר צופים ותרצו דמן התורה יכול לשרוף בכל מקום שירצה דבפרק כל שעה לא מרבינן אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים אבל שאר קדשים שנאכלין לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים הוי משום גזירה ע"ש בתוס' מבואר דשרפת קדשים קלים במקום קדוש אינו אלא מדרבנן וא"כ יש לומר דלא גזרו רבנן אלא דוקא במקום שאין קדושה כלל אבל בגגין כיון שיש עליהם קדושה מחמת שהן סמוכין ומקדש שפיר יכולין לשרוף עליהם. והנה כ"ז יש לומר לפי שיטת התוס' אבל לפי שיטת הרמב"ם לא בעינן כ"ז אלא דהקושיא מעיקרא ליתא כאשר נבאר בסמוך. והנה לפ"זש בארנו דבירושלים יש בה שתי קדושות ועל הגגין הוי חדא קדושה א"כ מבואר דרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו (לאכילת קדשים) סבר דלאכילת קדשים בעינן שתי קדושות ולא סגי בחדא קדושה. ועתה נבא לישב דברי הרמב"ם והרשב"א שהתחלנו בריש דברינו ומקודם נתרץ דברי הרע"ב במעשר שני (פרק ג' משנה ח') דאמרינן שם הלשכות