עבודת לוי מז

דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול יש לחקור במהות חיוב טבילה זו אם רבנן גזרו על האדם טומאה דרבנן וממילא צריך טבילה או דילמא רבנן לא גזרו על האדם טומאה כלל אלא שחייבו אותו בטבילה מדבריהם וכמו דאמרינן בגמרא לר"י הטעם כדי שיזכיר טומאה ישנה שבידו ויפריש ע"ש בפירש"י שכתב סרך טבילה היא כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאים ונתת ללבו אם יש טומאה ישנה עליו ושכחה ויפריש מלבוא לעזרה ע"ש אין הטעם של טבילה זו כדי לטהר אלא כדי שיזכר טומאה ישנה ולא יבא לעזרה עד שיטהר בהזאה וזה פירש סרך טומאה היא זו אבל לא תקנו טבילה לטהר את האדם מטומאתו א"כ יש לומר לפי זה דכל עיקר בעיית הש"ס כאן אי ביאה במקצת שמה ביאה או לא אין כוונת הש"ס על עיקר הדין דביאה במקצת דזה שפיר באמת יש ללמד מהא דזבחים כמו שהקשה הגב"א אמנם בעיית הגמ' הוי איך תקנו רבנן טבילה זו אם גזרו על האדם טומאה מדבריהם וממילא טעון טבילה וכיון שיש על האדם טומאה דרבנן ממילא ביאה במקצת שמה ביאה אבל אי אמרינן ביאה במקצת לא שמה ביאה אז י"ל דכל עיקר טבילה זו אינו משום שגזרו על האדם טומאה מדרבנן אלא שחייבו אותו בטבילה מדרבנן אבל אין עליו טומאה כלל א"כ עיקר בעיית הש"ס הוי במהות טבילה זו והא דבעיא לה בלשון זה אי ביאה במקצת שמה ביאה או לא זהו לאו דוקא כ"ז י"ל אף שאינני קובע בזה מסמרות והנני אומר שלום וברכה להדר"ג ויתברך כ"ג בכ"ט ואושר וינוב בשיבה טובה כנפשו הטהורה וכנפש דוש"ת מוקירו כרום ערכו יעקב יצחק באאמו"ר הרה"ג מוהר"י ליב הלוי זצ"ל. סימן ח. ענין שבם אחד אקרי קהל וענין ירושלים נתחלקה לשבטים ובענין קרבן ציבור. גרסינן במ' פסחים (דף פ) ר"ש אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מאי טעמא דרבי שמעון קסבר שבט אחד איקרי קהל רבי יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק רבי יהודה סבר שבט אחד איקרי קהל וכו' והנה ראיתי להמ"א (בסימן רי"ח באו"ח) שהקשה בהא דפסק השו"ע דאין מברכין ברכת הנסים אלא על נס שנעשה לכל ישראל או רובן אבל לנס שנעשה לקצת השבטים אין מברכין דהא בירושלמי במ' ברכות בפרק הרואה אמרינן דלמד"א שבט אחד איקרי קהל חייבין לברך אפילו על נס של שבט אחד ופלוגתא דר"מ ור"ש ור"י במ' הוריות וכיון דאנן קיי"ל כר"י ור"ש נגד ר"מ וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהלכות שגגות וא"כ קשה למה פסק השו"ע וכן הר"י דאין חייבין לברך אלא על נס של כל ישראל או רובו וכן קשה למה גבי פסח ג"כ פסק דהולכין אחר רוב הנכנסין לעזרה ע"ש בפ"ז מה' ק"פ ולא פסק הא דר"י ור"ש דאפילו שבט אחד טמא יעשו בטומאה (והמג"א מתחלה כתב בשם הל"ח דהאי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י ליתא אלא בדברים הנוהגין בזמן הזה ושוב דחה מדברי התוס' ב"מ זבחים דף ה' דמשמע דשייך בכ"מ וכן משמע בכמה דוכתי דהאי כללא שייך בכ"מ). והנה ראיתי להגאון בישועות יעקב (בסימן רי"ח) על המג"א דמניין לו דהרמב"ם פסק כר"י ור"ש אדרבה כתב בהדיא בפי"ג מהלכות שגגות שם וז"ל בין שעשו רוב ישראל והן מעוט השבטים ובין שעשו מעוט ישראל והן רוב השבטים וכו' וכתב הכ"מ דהרמב"ם פסק כרשב"א דס"ל כן דלא מחייבי שאר שבטים אלא אם כן העושין הם רוב ישראל או רוב השבטים וכו' ועוד כ' שם לתרץ קוש' הב"ח והמג"א למה אין אנו מברכין על נס של שבט אחד עפ"י הא דאמרינן במ' ברכות אין קורין אבות אלא לשלשה וקאמר שם הש"ס משום דלא ידעי' אי מראובן קאתינן או משמעון ולפ"ז אי' אפשר לומר ברוך שעשה לאבותינו נסים במקום הזה הרי לא ידעינן אם הנס שנעשה לשבט זה היו אבותיו או לא ואף בכהנים ולוים כתבו האחרונים בתשובותיהם דכהני ספק הם אלא דבמה שהם מוחזקין אמרינן גדולה חזקה אבל בזה למה יברך ברכה זו כיון שאנו מסופקין אם נעשה נס לאבותיו ע"ש להגאון הנ"ל והנה במה שתמה על המג"א דהרמב"ם לא פסק כר"י ור"ש עיין בלח"מ שכתב להדיא עפ"י פירוש המשנה להרמב"ם דפסק כר"י ור"ש ע"ש וגם בעיקר דבריו מה שכתב לתרץ קושית המג"א נ"ל שיש לפקפק עליו הרבה דמבואר מד' דאפילו אי אמרינן שבט א' איקרי קהל ועל נס של שבט אחד ג"כ חייבין לברך אינו חייב לברך אלא דוקא בן אותו השבט אבל שאר כל ישראל לא מחייבי לברוכי ולפי דעתי זה אינו אלא אי אמרינן דשבט אחד איקרי קהל אז חייבין כל ישראל לברך כמו דאמרינן בהוריות דלמ"ד שבט אחד איקרי קהל וחטא שבט אחד