עבודת לוי מג

ולכאורא יש לדייק מלשון רש"י דקאי גם כן בשיטת הרמב"ם ממה שפירש בגמרא גבי הא דטומטום ואנדרוגינס שראו לובן או אודם ונכנס למקדש דפטורים דפירש שם רש"י דילמא טהור ומייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן ותמהו המפרשים דמשמע מפרש"י דהטעם דממעטינן הוי משום ספק והא אפילו בודאי כגון שראו לובן ואודם כאחת נמי אין חייבין על ביאת מקדש ויש לפרש דרש"י מיירי אפילו באופן שראה ואח"כ נגע ג"כ דאז אי לאו משום ספק דילמא אינו מטמא בלובן לחוד או באודם לחוד היה חייב שוב הגיע לידי חידושי חתם סופר על נדה וראיתי שכתב בקצרה על הרמב"ם כמו שפירשנו וחיליה מהא דאמרינן בפ"ב דשבועות דלא משכחת ליה טמא ששימש במיתה אלא בהפך בצינורא והקשה דהא משכחת בכהן שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינס דאינו משתלח ומשום שימש במקדש חייב דשימש בטומאה נפקא לן חילל חילל מתרומה כמבואר בסנהדרין (דף פ"ג) אלא ע"כ דלא הו"מ לשנויי הכא דא"כ תפשוט דקרא דמזכר עד נקבה אנוגע קאי ובאמת ספוקי מספקא לן ע"ש ולא הביא מהספרי שבארתי אולם על יסודו מהא דשבועות יש לעיין טובא דלפי דבריו עדיין תקשה קושית הש"ס אלא טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה על מחוסר כפורים דהא בסנהדרין (דף פ"ג) יליף הש"ס מקרא דמחוסר כיפורים הוי במיתה על שימושו במקדש ובמנחות (דף כ"ז) מבואר דמחוסר כיפורים חייב כרת על ביאת מקדש א"כ לא יעלה ארוכה אי מוקמינן דמיירי שהכהן נגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינס דעדיין תקשה על מחוסר כיפורים ועיין במל"מ (פ"ג מהלכות ביאת מקדש) שכתב בהדיא דהש"ס בשבועות קאי על מחוסר כיפורים ג"כ וא"כ אין לבנות יסוד מסוגיא דשבועות אמנם בדברי הרמב"ם בענין מחוסר כיפורים נמצא מבוכה דבהלכות סנהדרין פרק י"ט מבואר מדבריו להדיא דמחוסר כיפורים ששמש חייב מיתה ע"ש דמנה מחוסר כיפורים בהדי הנך חייבי מיתה שיש בהם מעשה ולוקין עליהם ע"ש ובפ"ד מהלכות ביאת מקדש כתב דמחוסר כיפורים פטור ממיתה ע"ש וכבר הקשה הראב"ד והכ"מ על הרמב"ם בזה וא"כ עדיין יש מקום לראיה זו ויש להאריך בענין זה טובא ואכ"מ. יתברך כ"ג בכ"ט ואושר ינוב בשיבה טובה ויחזק ד' את כחותיו לתורה וכו' כנפשו הטהורה ונפש מוקירו ומכבדו כרום ערכו דש"ת יעקב יצחק בהרה"ג מהרי"ל הלוי. סימן ז אמע"כ הרב הגאון האמתי ע"ה פ"ה נר ישראל ותפארתו כקש"ת מהר"א ליב רובין שליט"א אב"ד ד"ק ווילקמיר אחד"ש כ"ג ושלום תורתו באהבה:

תשובתו היקרה הגיעני והתענגתי מאד מדבריו היקרים והנני להודיע להכ"ג מה שיש להעיר על דבריו. מה שכתב לתרץ הקושיא על הספרי דממעט קטן דאינו חייב על ביאת מקדש והקשה היראים הא לא גרע מכלים דחייב המכניס כלים למקדש כמבואר בעירובין ק"ד ובהרמב"ם פ"ג מהלכות ביאת מקדש (והיינו דהוא מפרש הספרי דממעט קטן היינו דהגדול המכניסו למקדש פטור) וע"ז כתב כ"ג דזהו עפ"י שיטת הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דאינו חייב על ביאת מקדש אלא טמא שנגע במת או בטמא מת או שנגע בכלים שנגעו במת אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגעו במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אף על פי שהוא טמא ראשון לענין תרומה וכו' הרי זה פטור על ביאת מקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה משמע מדבריו אם נגע בכלים שנגעו במת אז כיון שאף בלא ההלכה של חרב הרי הוא כחלל הוא ראשון לטמא חייב על ביאת מקדש אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' כיון דבלא ההלכה היו טהורין שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ורק הטומאה הוי מפני ההלכה דחרב הרי הוא כחלל אינו חייב על ביאת מקדש ולפי זה אתי שפיר הספרי דהא דקטן מטמא בש"ז הוא מהלכה דפשטות הכתוב איש ולא קטן ורק ההלכה הוא דקטן מטמא בש"ז כמבואר בנדה דף ל"ב וכיון שטומאתו הוא רק מהלכה שפיר מיעט הכתוב איש פרט לקטן שפטור המכניס אותו לבית המקדש עכ"ל הדכ"ג והנה מה שכתב כ"ג לדבר פשוט דהא דקטן מטמא בש"ז הוא מהלכה ואי לאו ההלכה לא היה מטמא בש"ז ומקורו מהא דנדה (דף ל"ב) דמקשינן בגמרא על הא דתניא דמרבינן מריבוי דאיש איש דאפילו קטן בן יום אחד מטמא בזיבה אלמא קרא כי קא מרבה אפילו בן יום אחד מהא דתניא גבי וכו' דדוקא בן ט' שנים ויום אחד מטמא וכו' ותרצו דחד קרא וחד הלכתא הי מינייהו קרא והי הלכתא ומשנינן בן ט' הוי הלכתא ע"ש אמנם בקרבן אהרן בפירושו לת"כ בפ' מצורע משמע דהלכתא לא בא ללמדנו דקטן בן ט' מטמא אלא דהלכתא אתא לאורויא לן מה