עבודת לוי מב

שגזרת הכתוב דאין להם דין טומאת מקדש לפי הס"ד דמקשה ממילא ה"ה נמי דאין שייך לחייבן על טומאת מת ושרץ כיון דאין שייך בהם כלל דין טומאת מקדש כמו דמצינו דכהן משוח שאין בו דין טומאת מקדש כמבואר בהוריות דף ט' ע"ש וצ"ע. והנה בענין זה ראיתי להרמב"ם פ"א הלכות טומאת משכב ומושב שכתב וז"ל טומטום ואנדרוגינוס נותנים עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש ובאודם כאשה וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים ואין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהם את התרומה ואת הקדשים אבל אין חייבין עליהם על ביאת מקדש וקדשיו שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו עד שיהי' הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה ה"ז חייב על ביאת מקדש ושם בהשגת הראב"ד כתב וז"ל אמר אברהם אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו בלובן ואודם של טומטום והוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולובן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא תאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב והנה עיין בכ"מ שם שכתב על דברי הראב"ד וז"ל ואין דברים אילו כדאי לכתוב שטעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא שנגע בשלו אבל אי קשיא הא קשיא מ"ש נגע הוא מנגע אחרים דכיון דבנגע אחרים אינם חייבין על ביאת מקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית מאותו טעם בעצמו יש לפטור בשנגע הוא בעצמו גם כן ויש לדחוק ולפרש לשון רבינו כפירוש הראב"ד דבנגעו טומטום ואנדרוגינס בשל אחרים מיירי אלא שלשון רבינו קשה ע"ש. ונ"ל לבאר שיטת הרמב"ם כן ומתחלה נחקור בהא דממעטינן בש"ס מזכר זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס אי הא דגלתה תורה זכר ודאי הכונה בין בראיה היינו שאין טומטום מטמא בראיה או הכונה הוי דוקא על הלובן ואודם שאין הלובן והאודם שלו מטמאין לענין ביאת מקדש ושיטת הרמב"ם הוה דהש"ס גופא ספוקי מספקא לי' בזה היינו אי המיעוט בזכר הוי על הראיה היינו אם ראה לובן ואודם לא נטמא בכך לענין חיוב טומאת מקדש היינו שהתורה מיעטה ראיית טומטום ואנדרוגינס מהא דזכר ודאי שאינו מחויב על טומאת מקדש וזה דין דוקא על. הראיה אבל לא על הטומאה היינו שהלובן ואודם שלו טמאין ומטמאין אחרים אפילו לענין חיוב טומאת מקדש וה"ה אם נגע הוא עצמו בשלו או בשל אחרים חייב על טומאת מקדש דהא דממעטינן מזכר לא הוי אלא דוקא על ראיתו של טומטום ואנדרוגינוס שאין ראיתו ראיה להתחייב עליהם על ביאת מקדש או דילמא דהמעוט הוי דוקא על הטומאה שאין הלובן ואודם שלו מטמאין אבל הוא עצמו הטומטום ואנדרוגינוס הרואין שפיר נטמאו מחמת ראיה זו (וזה לא קשה לאחרים גורם טומאה הוא עצמו לא כ"ש משום די"ל שעיר המשתלח יוכיח כמבואר במ' נדה דף ל"ה ונ"ה ע"ש) וחייבין על ביאת מקדש משום שראו אבל זה ודאי דאין המעוט על שניהם בין על האדם הרואה ובין על הלובן ואודם וראיה לזה נ"ל מהא דמבואר בספרי פרשה נשא דמרבינן דחייבין בשילוח גם טומטום ואנדרוגינס מזכר ועד נקבה תשלחו אין לי אלא זכר ונקבה טומטום ואנדרוגינס מנין ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחום ולכאורא קשה הא כאן במ' נדה ממעטינן טומטום ואנדרוגינס מביאת מקדש וראיתי להגאון מלבי"ם בהתורה והמצוה שכתב שם לפרש דמיירי שנטמא הטומטום בשאר טומאות אבל לדעתי יש לעיין בזה דהא בנדה מרבינן זה מזכר מטומאת הפורשות מן הזכר ולא מן מחוץ למחנה תשלחום וע"כ נ"ל דהמעוט דזכר ודאי לא הוי אלא על חדא היינו או על הטומאה היינו הלובן ואודם או על האדם הרואה אלא דהש"ס ספוקי מספקינן בזה על מה קא ממעטינן אי בראיה אי על הטומאה ולכן מדוייק לשון הש"ס דאין חייבין על ביאת מקדש היינו שאין לחייבן אבל לא מותרין לגמרי היינו דהפטור הוא משום דאין לחייבן מספקא ונפק"מ אם ראה הטומטום ואנדרוגינס לובן ואודם וגם נגע אז חייב על ביאת מקדש וזהו דמרבינן בספרי מהא דמחוץ למחנה תשלחום והא דמבואר בתוספתא הובא בר"ש (בפ"ב) דזבים הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור היינו בלובן ואודם או שלו אחר שטבל ויטהר מראיתו או של טומטום ואנדרוגינס אחר דאז פטור דשמא הא דממעטינן מזכר זכר ודאי הכונה על הלובן והאודם שאינם מטמאין מגזירת הכתוב ולכן הוא עצמו שנגע בלובן ואודם פטור על ביאת מקדש והשתא אתי שפיר שיטת הרמב"ם דמחייב בנגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה היינו שהיה ראיה ומגע ולכן ממנפ"ש טמא וה"ה נמי אם ראה לובן ואודם ולא נטהר מטומאתו ואח"כ נגע בלובן ואודם של אחר ג"כ חייב על ביאת מקדש וזהו שיטת הרמב"ם.