עבודת לוי מא

בטומאה לכן לא קשה על שיטת רש"י והמאירי בעירובין הנ"ל מהא דמבואר בסוגיא בנטמא הסכין בטומאת שרץ דליכא כרת אלא לאו דטומאת בשר וזה אין להקשות לפי שיטת רש"י בעירובין והמאירי דאיכא כרת במכניס כלי טמא למקדש אמאי לא קאמר דחייב כרת מחמת הסכין די"ל כמו שכתבו התוס' דהא יכול לשחוט בסכין ארוכה ולא יכניס כל הסכין אלא מקצת הסכין ובכלי לא שייך ביאה במקצת כמבואר בתוס' זבחים (דף צ"ד) גבי מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ע"ש וגם א"ש קושית הר"ש בפ"ק דאהלות הנ"ל על הרמב"ם דכיון דכאן לא מיירי הסוגיא כלל מענין ביאת מקדש. והנה בענין זה ראיתי להרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש שכתב וז"ל ויראה לי שאין חייבין מלקות אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהן אב הטומאה כמו שיתבאר אבל בגדים שהן ראשון לטומאה אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו אבל מכין אותו מכת מרדות והקשה המל"מ מהא דמבואר בת"כ דעל רחיצת גופו חייב כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים וזה מיירי בנבלת עוף טהור דבגדים הוי ראשון לטומאה וראיתי להגאון מלבי"ם בהתורה והמצוה שכתב דהאי ברייתא איתא בספרי ג"כ ושם ליתא הא דעל כיבוס בגדים דארבעים אלא לא ענש על כיבוס בגדים וכתב דהספרי ס"ל דאין לוקין ופליג על הת"כ דסבר דעל כיבוס בגדים בארבעים ע"ש ולא העלה ארוכה לקושית המל"מ על הרמב"ם דהא הרמב"ם הביא שם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הספרא דעל כיבוס בגדים בארבעים ונ"ל סעד לשיטת הרמב"ם מהא דזבחים דאמרינן בגד שנטמא חוץ לקלעים ונשפך עליו דם חטאת קרעו ומכניסו לפנים ומכבסו במקום קדש והקשו שם בתוס' מאי מהני הקריעה הא עדיין טמא מגע מדרס ע"ש ומזה יש לומר דהרמב"ם מוכיח דעל כלי ראשון אין חייבין על ביאת מקדש והנה לתרץ קושית המל"מ נ"ל דעד כאן לא כתב הרמב"ם דאין חייבין מלקות על כלי ראשון לטומאה אלא באופן שהכלי הוא ראשון לטומאה מחמת קבלת טומאה היינו שהכלי קבלה טומאה מאב הטומאה והוא ראשון לטומאה אבל באוכל נבלת העוף טהור שהבגדים הם ראשון לטומאה מחמת עצמן היינו משום שהיה האדם בשעת אכילה לבוש בהם חדשה תורה טומאה על הבגדים ביחד עם האדם האוכל נבלת העוף בזה גם הרמב"ם מודה דאף דהבגדים אינם אלא ראשון לטומאה ג"כ חייב על ביאת מקדש כיון שהבגדים נטמאו מחמת עצמן בלא שום קבלת טומאה ממקום אחר וזה אין לומר דהבגדים מקבלין טומאתן מן האדם האוכל דהא מבואר בירושלמי במ' יומא דאפילו כלב שאכל נבלת עוף לבוש בבגדים ג"כ נטמאו הבגדים ע"ש (לפי שיטת קצת מפרשים) (יעיין בר"ש בפ"ח בפרה שכתב שם בשם הארוך דאם אדם אכל נבלות עוף טהור וכן אם שרף פרה ופרים הנשרפין ערום בלא בגדים שלא נטמא גם האדם ע"ש וזה צריך ביאור) וכן נ"ל לתרץ מה שהקשה שם עוד המל"מ מהא דאמרינן במ' נדה בריש פרק בנות כותים והכותים מטמאין משכב התחתון כעליון וכו' ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש ובועל נדה אינו אלא ראשון לטומאה כמבואר בנדה דף ל"ג וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת משכב ומושב דמשכב בועל נדה אינה אלא ולד הטומאה ולפי מה שכתב הרמב"ם דעל ראשון אין חייבין על ביאת מקדש מאי איריא דנקט דוקא משכב הכותים שטומאתן מספק אין חייבין על ביאת מקדש הא אפילו על משכב דבועל נדה ודאי ג"כ אין חייבין על ביאת מקדש כיון דלא הוי אלא ראשון לטומאה ונ"ל דשאני משכב כיון דאינה טומאת מגע אלא שהתורה טמא את המשכב וי"ל דהוי כמו עצם טומאה כמו שרץ ולכן אין נפק"מ אי הוי טומאתו ראשון לטומאה או לא דמה שכתב הרמב"ם דאין חייבין דוקא על אב הטומאה זה לא הוי אלא דוקא בדבר שקבלה טומאתה ממקום אחר אבל בדבר שלא קבלה טומאתה י"ל דבזה גם הרמב"ם מודה וא"ש לכאורה. והנה מדי עברי בין בתרי ענינים אלו אמרתי להעיר בהא דמבואר במ' נדה (דף כ"ח) אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהם את התרומה שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס וכו' ומקשינן א"ה כי איטמי בשאר טומאות נמי (ופירש"י כיון דדרשינן זכר ודאי כי איטמי בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנגע במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר ע"ש) אמר מזכר מטומאת הפורשות מן הזכר והנה קשה מאד לכאורה האיך יתכן למעט טומטום ואנדרוגינוס אפילו בנטמאו במת או בשרץ הא לא גרעי מכלים דחייב המכניסן למקדש ובשלמא על טומאת ראי' שפיר שייך לפוטרן דיש לומר דזה תנאי בטומאה דוקא מזכר ודאי ולא טומטום וכו' ולפי מה שהעלינו לעיל דיש לומר דאין דין מיוחד במכניס וכל היכא דפטור על ביאה פטור נמי על מכניס כגון הבא דרך גגים י"ל כיון דהתורה פטרה טומטום ואנדרוגינס על ביאת מקדש היינו