עבודת לוי מ

המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין על ביאת מקדש ע"ש בפ"ק דאהלות מה שכתב שם דהאי סוגיא אתיא כר"מ דפליג על ת"ק דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבין על ביאת מקדש והנה לפי מה שכתב המנחת חינוך שאין בכלים טומאת פנים א"ש אולם המנחת חינוך לא כתב כ"ז לפי שיטת רש"י כמו שזכרנו לעיל ונ"ל מתחלה לבאר הירושלמי במ' נזיר פירוש חדש דלא כמו שפירשו המפרשים ויהיה מזה מקור לשיטת רש"י גם א"ש קושית המפרשים מהת"כ הנ"ל וז"ל הירושלמי ב"מ נזיר הובא בר"ש בפ"ק דאהלות ובכ"מ בפ"ג מהלכות ביאת מקדש ע"ש וזה לשון הירושלמי אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב (פירוש הנוגע במת חייב אם נכנס למקדש) אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש וכו' בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים (פירש דוקא הנוגע במת חייב אבל הנוגע בכלים שנגעו במת פטור על ביאת מקדש) רבי זריקא בשם רב המנונא תנויי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה וחציו מן החלמא (הוא מין המקבל טומאה) אין חייבין עליו על ביאת מקדש הא כולו מן החלמא חייבין על ביאת מקדש כו' (פירוש דלכן אין חייבין משום דכלי אדמה אין מקבל טומאה אבל אם הי' כולו מן החלמא שהוא מין המקבל טומאה חייבין על ביאת מקדש ולאו שני שנגע בראשון הוא (פירוש כגון שנגע אדם בכלי זה ונכנס למקדש חייב וזהו דלא כר' אילא דאמר דוקא אדם שנגע במת חייב ולא אדם בכלים ומתרץ הירושלמי תיפתר בשזרקו (פי' לעולם אדם בכלים פטור על ביאת מקדש וכאן החיוב משום שהכניס כלי טמא למקדש ולא משום האדם אלא משום הכלי) אמר לו אי בשזרקו בדא תנינא על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים (פירוש כיון דתני בברייתא חייב משמע כרת דסתם חייב כרת הוא ואם תאמר דהחיוב הוי משום מכניס כלי טמא למקדש בזה ליכא כרת אלא מלקות ומשני שם משום מכניס כלים טמאים במקדש (פירוש מתחלה קס"ד דמכניס כלים טמאים למקדש ליכא כלל כרת אלא מלקות ולבסוף מחדש לן הירושלמי דהא דאמרינן בת"כ דעל כיבוס בגדים ליכא כרת היינו דוקא בנכנס לבוש בבגדים דאז הבגדים בטלים לגבי האדם וכיון דהאדם טהור יש לומר דבטלים לגופו (עיין חולין דף ע"א ועירובין דף ד' גבי הא דנכנס לבית המנוגע כו') וזה פירוש על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים היינו דוקא בגדים שהוא לבוש בהם אבל אם הכניס כלי בידו שלא בלבישה בזה חייב כרת כיון דהכניס חייב משום מעשה ההכנסה דקרינן בה את מקדש ד' טימא והוי כמו ביאת אדם למקדש אבל בנכנס לבוש בבגדיו בזה לא הוי כמו בא אל המקדש טמא לא הוי אלא בלאו ומעתה א"ש שיטת רש"י המוקשה הרבה דרש"י מיירי כגון שהכניס כלי למקדש בידו וזה כמו בא אל המקדש טמא ושפיר חייב כרת אולם הספרא מיירי באופן שנכנס לבוש לכן ליכא אלא מלקות ושוב ראיתי בספר באר אברהם שהעיר ג"כ לחלק בין לבוש ובין הכניס בידו. והנה ראיתי בחידושי המאירי על מ' עירובין דף ק"ד שם כתב וז"ל כל טמא שנטמא באב הטומאה של תורה שהוא טעון טבילה מן התורה אם נכנס למקדש באותה טומאה חייב כרת וכן אם הכנים למקדש שרץ טמא או כלי שנטמא בו או אדם טמא חייב שהרי טימא מקדש ד' וכו' ע"ש מבואר דשיטת המאירי הוא ג"כ כשיטת רש"י דכלי טמא שרץ חייב כרת וא"כ תקשה גם על המאירי מכל הנך דוכתי שהקשינו על רש"י והנה אף דעל קושית המפרשים מהא דת"כ דעל כיבוס בגדים בארבעים תירצנו בדוחק אולם הקושיא מהא דפסחים עדיין במקומה עומדת עתה הגיע לידי המאירי על מ' פסחים וראיתי שם שהוא מפרש פירוש אחר בסוגיא שם דהא דאמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא סכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וכו' ויען כי דברי המאירי צריכין ביאור קצת עיין בהשמטות לכן הנני מעתיק לשונו ממש ולפי פירושו א"ש מה שהקשינו מהאי סוגיא על פירושו בעירובין ועל פירוש רש"י שם וז"ל המאירי במ' פסחים זה שבארנו שאם היו כלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה טהורים עם הטמאים דוקא בשנטמא הסכין בטמא מת שהוא אב הטומאה גם כן לטמא אדם מדין חרב הרי הוא כחלל כמו שבארנו בכמה מקומות שנמצא שהשוחטין מטמאין בסכין וכשהוא נאכל בטומאת הגוף הוא נאכל שהוא בכרת שהטמא האוכל את הקדש בכרת אבל אם נטמא סכין בשרץ שנמצא שאינו מטמא האדם אלא את הבשר אין עושין אותו הטהורים עם הטמאים שהרי עם התעסקו עמהם נמצאו מטמאין בהם ונמצא טמאים טומאת הגוף שאכילתם בעלמא בכרת אלא טהורים עושים וטמאים אם הם מיעוט נדחין לפסח שני שהטומאה דחוי' ולא מותרת עכ"ל הצריך לעניננו מבואר דהמאירי אינו מפרש כמו שאר מפרשים דהא דאמרינן בגמרא דמעיקרא כי קא מתעבד בטומאת הגוף דכרת הכונה כרת משום טמא על ביאת מקדש כמבואר בתוס' ד"ה בטומאת הגוף ועיין במהרש"א כאן אלא דהכונה דכרת הוי משום אוכל בשר קדש בטומאת הגוף ולפ"ז א"ש כיון דכאן לא חייבי הגמרא כלל בענין ביאת מקדש