עבודת לוי לט

איסור מכניס דלא מצינו שיהא אסור להכניס והוא מדייק מלשון הרמב"ם בספר המצות מצוה ע"ז דגבי מקדש כתיב שלא יטמא את המקדש מולא יטמא את מחניהם ואל המקדש לא תבא אולם גבי מחנה לוי' לא כתב אלא שהזהיר כל טמא להכנס תוך המחנה מולא יבא אל תוך המחנה ורמז להא דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס דמת מותר להכניסו למחנה לוי' אף דמת הוי טומאה היוצא מגופו כמו שכתב רש"י בחולין (דף ע"א ע"ב) וזה פירוש ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו משום דהוי טומאה היוצאה מגופו והנה לכאורה יש להרהר עליו דהא התוס' שם הקשו האיך ילפינן טמא מת ממת עצמו שאני מת דאין לו טהרה במקוה כדאיתא במ' עירובין דהמכניס שרץ פטור ותרצו משום האדם המכניס דהוי טומאה בחיבורין ע"ש ועל קושית התוס' נראה לי לומר לפי מה דמבואר (במ' סוטה י"ג) דארון של יוסף היה של מתכת וחרב הרי הוא כחלל וא"כ שפיר יש בו טהרה במקוה ובענין מכניס אי הוי משום ביאה או לא לפי דברי הגאון מהר"א דמחלק גבי מכניס במחנה לויה ע"כ משמע דמכניס וביאה תרי ענינא הוי וכן ראיתי להמנחת חינוך שם שהעיר למה ביאה דרך גגין ומקדש פטור משום דלאו דרך ביאה לא יהא אלא מכניס ומ"ל מכניס אדם אחר או כלי ומ"ל מכניס גופו וזהו פשוט לי דגבי מכניס נמי בעינן דרך ביאה ויש לעיין בזה מדברי התוס' במ' זבחים צ"ה דאמרינן שם גבי מעיל שנטמא מכניסו פחות משלש על שלש והקשו התוס' הא ביאה במקצת שמה ביאה ע"ש ולכאורה יש לעיין הא דביאה במקצת ילפינן בג"ש מבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וכו' הרי דכל עיקר הא דביאה במקצת ילפינן מואל המקדש לא תבא ואי מכניס לאו משום ביאה היא א"כ מאי שייכות ביאה במקצת למכניס ואולי יש לומר דכונת התוס' דכיון דביאה במקצת שמה ביאה ממילא דמקצת חשוב נמי הכנסה כיון דמצינו דגבי ביאה חשוב מקצת נמי לחייב ממילא דחשוב נמי הכנסה ויש לעיין בזה ואכ"מ. והנה עלה בדעתי לבאר דברי הש"מ בערכין (דף ג') שכתבו לתרץ שם קושית התוס' שהקשו דהא דאמרינן למעוטי קטן מכרת למה לן קרא הא קטן לאו בר עונשין וכתב דמיירי שנטמא בהיותו קטן ונכנס למקדש כשהגדיל ועל זה מעטיה קרא וזה דבר פלא כמבואר להמעיין ול"נ דע"כ הגמרא לא מיירי לענין חיוב כרת דהא בקטן לא שייך חיוב כרת דכרת לא הוי אלא דוקא במזיד וקטן דלאו בר דעת הוא לא שייך בו מזיד וע"כ הא דממעטינן הכא קטן מכרת היינו מחיוב כרת בשוגג לענין קרבן דאינו חייב קרבן אם נטמא בהיותו קטן ונכנס למקדש כשהגדיל והוא לפי מה דאנן קיי"ל דלענין חיוב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו בעינן ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ולפי מה דמבואר בירושלמי (דשבועות פ"ב) דידיעת קטן לא שמה ידיעה לענין חיוב על טומאת מקדש דאמרינן שם הראשונה עד שלא הביא שתי שערות והשניה שתי שערות וכו' אי חשיב ידיעה ע"ש בירושלמי וא"כ י"ל דזהו פירושו של הש"מ דמיירי לענין חיוב קרבן כשהגדיל והטעם דמיפטר קטן משום דלא הוי ידיעה בתחלה וא"ש. והנה על פירוש רש"י במ' עירובין (דף ק"ד) שם שכתב דהמכניס כלי טמא למקדש חייב כרת הקשו מהא דמבואר בת"כ פרשה אחרי אם לא יכבס את בגדיו ובשרו לא ירחץ במים על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים מבואר דעל כלים ליכא כרת ועיין בתיו"ט במ' נדה פרק בנות כותים שהקשה כן על פירש"י ובהגהת הגר"א במ' עירובין שם כתב להגיה בפירש"י ע"ש. ועיין בתוי"ט במ' נדה בפרק רביעי שהקשה ג"כ קושיא זו וכתב דזה תליא בפלוגתא דר"מ ואחרים בת"כ שם היינו דאחרים מחייבין כרת גם על כבוס בגדים ובאמת זה קשה מאד כמבואר להמעיין בת"כ דליכא פלוגתא בין ת"ק ואחרים אלא מנ"ל דהכתוב מדבר בנכנס למקדש ואכל קודש בזה פליגי דת"ק יליף מדחייב קרבן ע"י טומאה והזהיר ע"י טומאה מה חיוב קרבן הוא בטומאת מקדש וקדשיו אף מה שהזהיר הוא על טומאת מו"ק ואחרים ילפי זה מג"ש דונשא עונו דמה להלן בטומאת מקדש וקדשיו ע"ש אבל בזה כו"ע מודים דאין חיוב כרת על כלים ע"ש עוד קשה על פירוש רש"י הנ"ל מהא דאמרינן במ' פסחים (דף ע"ט) אהא דתניא היו כלי שרת טמאים יעשו בטומאה אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמאת סכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל ומטמא לגברא דמעיקרא כי מתעבד בטומאת הגוף דבכרת קמתעבד אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא לי' טהורין עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בשר בטומאה דלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף דכרת והנה זה פשוט דכונת הגמרא לאו על שימוש בטומאה אלא על ביאתו לעזרה בטומאה דהא על שימוש בטומאה ליכא כרת אלא מיתה בידי שמים (עיין בסנהדרין פ"ג) מבואר דעל כניסת הסכין שנטמא בשרץ ליכא כרת דלא כרש"י הנ"ל וכעין זה הקשה הר"ש על הא דאמרינן כל טומאה מן