עבודת לוי קמח

שם מש"כ בענין זה וברא"ש כאן בב"ק דף ס"א שכתב להדיא דאף דזורה ורוח מסעייתו לא הוה אלא גרמא דהא לא הוה כולה בכח האדם אפ"ה חייב לענין שבת והיינו דהעיקר מה שאנו מקפדים גבי שבת דבעינן שתהא דרך המלאכה כך לכן בזורה ורוח מסייעתו כיון דדרך המלאכה הוא כן חייב וכן מצינו הרבה מלאכות שהיו במשכן באופן זה כגון מבשל וכן זריע אופה וכדומה אע"ג שהאדם אינו עושה בזה אלא מה שהניח הגדירה. אצל האש וכו' וכן בחורש בבקרים דחייב והלא אי הוא העושה בעצמו כולו אלא בסיוע הבהמה ואם נאמר בזה אך פשוט מטעם שהיה כן במשכן הלא, יהיה קשה הא זה עוקר וזה מניח ג"כ היה במשכן וכן זה אינו יכול וזה אינו יכול לר' שמעון ג"כ היה במשכן כגון שנים שהיו נושאין את הארון אעפ"כ פטור כמו שכתבו התוס' (שבת ג') מטעם שלא עשה כולה וא"כ גם בחורש בבקרים יפטור וע"כ מוכרחים לומר מתוך שאין הבהמה יכולה לחרוש אם לא שהאדם יאחז המחרישה בידו נקרא מה שהבהמה עושה מעשה האדם ומצינו בירושלמי כלאים (פרק ח' הלכה ב') ר יוסי בר' חנינא אמר המנהיג בכלאים בקול לוקה ותני כן הנהיגה המשיכה קורא לה ובאת אחריו נתחייב בה לשלם כשאול והתני שמואל היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה ובאת אחריו הרי זה פטור ומשני תמן לדעתה היא מהלכה הכא על כרחה הא מהלכה וע"ש במפרשים דפרשו דהש"ס מקשה מהא דמנהיג בקול דחייב על תחומים דפטור עכ"פ הרי מהירושלמי מבואר דמה שהבהמה עושה ע"י האדם חשוב מעשה אדם ובזה אמרתי על הא דכתב הנתה"מ דמשיכה ע"י גורם מהני מהא דקורא לה והיא באה דאין ראיה דקורא לה והיא באה הוה שפיר מעשה אדם כיון שהבהמה נמשכת בטבעה וזהו דמחלק הש"ס בין גדול לקטן דגדול אדעתא דנפשיה קעביד היינו הגם דהגדול ג"כ הולך בשביל שהוא קורא רק דבגדול הוה ההליכה בהסכם עצמו והוה הקריאה רק גורם משא"כ קטן דהוה כמו בהמה דנמשך בטבעו זה הוה מעשה אדם וא"כ בפועל גדול דמיירי הנתה"מ לא הוה המשיכה לדעתו ולאו דמי לקורא לה והיא באת דגבי בהמה ויש להעיר למה באמת בתחומים פטור קורא לה והיא באת ומ"ש ממשיכה והא הירושלמי מדמי משיכה לכלאים ותחום בהמתו לכלאים ולמה במשיכה מהני הקריאה ולא. בתחום בהמתו וכן יש להעיר למה דקימ"ל המחמר אחר בהמתו פטור והרי הוא עושה מעשה שהרי הבהמה הולכת ע"י שמושכה ומחמר אחריה אלא ודאי דלא הוי מעשה גמור אלא דגבי חורש כיון דדרך המלאכה היא כך בהכי חייב רחמנא וכן בכלאים דאמרה תורה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו הרי התם זאת אסרה תורה מה שהבהמה עושה ע"י ומה לי באיזה אופן שהוא מעורר הבהמה לחרוש ולמשוך אם על ידי אפסר או על ידי קול כיון שזהו האיסור שאסרה תורה ואלו היה הדין במשיכה שימשוך כמו שאלו היתה הבהמה. כפותה אז היה המשמעות שימשכנו בכחו ובודאי אז לא היה מועיל קורא לה והיא באה אבל ענין המשיכה משמע אם גם שהבהמה עושה בכחה מפני זה מהני משיכה באפסר אף שהבהמה הולכת מכח עצמה לכן מהני קורא לה והיא באה אבל במחמר שפיר פטור. כיון דאין האדם עושה המעשה כולה ולא דמי לחרישה בבקרים ובתחומים יש לומר כיון דהוי דרבנן לא גזרו. ע"כ דברי חמי הרב הגאון הנ"ל ונראה פשוט דלענין שבת הכל תלוי בדרך המלאכה היינו במלאכת מחשבת ולענין נזקין בעינן שיהא ברי הזיקא ולכן זורה ורוח מסעייתו פטור לענין נזקין משום דלא ברי הזיקה ויש להאריך בזה ואכ"מ ומה שכתב להעיר, אמאי מחמר אחר בהמתו לא חשוב כאילו הוא עשה כמו בחורש ראיתי שכיון לזה כבר בחידושי הרמב"ן בשבת דף קנ"ג ע"ש שכתב וז"ל אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה הוא נעשה, ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינה דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מן המחמר עכ"ל הרמב"ן ודבריו צריך ביאור ומצאתי בספר תשובת ר"א להגאון מהר"א ז"ל מטעלז שהאריך בדבריו הרבה והביא מה שכתב האבן העוזר דהמעמיד עלוקא בשבת אסור ע"ש בספר הנ"ל שהאריך הרבה בחילוק בזה חרישה למחמר וכתב דגם במחמר אם לא היתה הבהמה הולכת מחמת עצמה אלא מחמת משיכת האדם אז היה האדם חייב סקילה כמו לבחורש שהרי הרמב"ן כתב שבמחמר יש להבהמה התעוררות מעט מצד המחמר מבואר דאלו היה לבהמה התעוררות הרבה היינו שהיה מושך הבהמה ובלא משיכתו לא היתה הולכת אז היה שפיר חייב כמו בחרישה האריך שם בספר תשו' הרבה ויש לעיין בדבריו ואכמ"ל ע"ש ומה שהעיר למה מותר קורא לה והיא באת בתחומין ומה שהעיר כבוד חמי הרב הגאון מ"ש תחומין ממשיכה יש לי הרהורי דברים בזה אולם ראיתי בספר אגלי טל להגאון מסאכוטשאב שדבר בזה באריכות וכתב לדייק דבתחומין מחמר אסור מהא דמקשה בירושלמי על קורא לה והיא באת שיאסור ותירץ רק מפני שלדעתה