עבודת לוי קמה

דהחסרון פדיון בקדשי בדק הבית לא הוה כמחוסר מעשה ולכן שפיר חשיב מפרכסת בקדשי בדק הבית כיש לה היתר אכילה והוה כמתה והוא עפ"י דברי הרשב"א (בחולין דף קל"ט) שכתב גבי הא דאמרינן אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדשי כיון דמרדו פקעה להו קדושתייהו והקשה וא"ת וקדושה שבהם להיכן הלכה י"ל הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא שעבוד עמון שיש לגבוה עליו דאי נמי בקנין הגוף דעלמא וכ"ו ע"ש מבואר דקדשי בדק הבית לא הוה אלא שעבוד בעלמא (ועיין בב"ק דף מ"ט) דאמרינן שם משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה מוציאים אותו מידו מאי טעמא כיון דמית גר פקע שעבודיה מבואר דממילא הוה המשכן של ישראל הלוה ואין צריך הישראל שוב קנין בהמשכון אלא דממילא הוה של ישראל כיון שבעצם הוא שלו וכמו כן ה"ה ג"כ בקדשי בדק הבית כיון שאינו אלא שעבוד בעלמא וכשנפקע השעבוד על ידו פדיון ממילא הוה של בעלים ולכן שפיר יש לומר דשאני קדשי בדק הבית כיון דאינה אלא שעבוד בעלמא שפיר יש לומר דהפדיון לא הוה חסרון מעשה כיון דהוה ממילא כמו שהבאתי לעיל מהש"ס דב"ק הנ"ל ולכן שפיר מפרכסת הוה כמתה ולאו בת העמדה והערכה היא ולפי"ז א"ש מה שהקשינו על הרמב"ם מהא דשבועות הנ"ל ומהש"ס דחולין (דף פ"ד) דשם מיירי הש"ס בקדשי בדק הבית יכיון דהפדיון לא הוה כמחוסר מעשה וחשיב שפיר יש לה היתר אכילה ולכן מפרכסת כיון דהוה כמתה מחמת ההיתר שחיטה דהוה כאוכל ולכן לאו בת העמדה והערכה היא ולכן חשיב שפיר הש"ס בחולין ובשבועות שם קדשי בדק הבית לאו בר העמדה והערכה דשחיטה כשרה אבל הרמב"ם שפיר כתב (בפ"א מהלכות איסורי מזבח) דאפילו שחט שחיטה כשרה בהמת קדשי מזבח שנפל בה מום דפודין אותה לאחר שחיטה במפרכסת משום דמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה והיינו דשיטת הרמב"ם דקדשי מזבח כיון דקדושת הגוף הוה כמו קנין הגוף והפדיון הוה שפיר מחוסר מעשה ולכן בעודה מפרכסת אף דהשחיטה הוי שחיטה מעליא אבל כיון דאסורה באכילה קודם פדיון חשיב שפיר אין לה היתר אכילה ולכן כיון דשיטת הרמב"ם דבעינן דוקא היתר אכילה לענין דלא יהא מפרכסת כחיה וכיון דקדשי מזבח מחוסר פדיון חשיב שפיר אין לה היתר אכילה ושפיר הוה המפרכסת כחיה לענין העמדה והערכה ולא קשה על הרמב"ם מכל הנך דוכתי דשם מיירי בקדשי בדק הבית (וזה לא מסתבר לחלק בין קדשי בדק הבית דעלמא לקדשי בדק הבית של פרה אדומה) והנה במה שכתב לעיל על דברי הרמב"ם דשיטת הרמב"ם דלא אמרינן דמפרכסת הוה כחיה לכל דבריה אלא דוקא בקדשי מזבח שהוממא (דהוה קדושת הגוף כדמשמע בכמה דוכתי בש"ס דהא עושה תמורה) ועיין בש"מ תמורה ד"ג שדבריהם צ"ע טובא בענין זה אבל בקדשי בדק הבית לא יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם (בהלכות ערכין פ"ה) שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ומשמע לכאורה מסתימת לשון הרמב"ם דמיירי בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדק הבית דבהלכה הקודמת ג"כ מייתי שם בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית הרי דאפילו בקדשי בדק הבית ג"כ סובר הרמב"ם דמפרכסת הוה כחיה וזה דלא כדברינו אמנם אח"כ מצאתי בשער המלך שכתב דע"כ עלינו לפרש דברי הרמב"ם דמיירי דוקא בקדשי מזבח דאם לא כן תקשה מהא דאמרינן (בתמורה דף ל"ב) דאפילו למאן דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה אפ"ה אין פודין קדשי בדק הבית תמימין שנשחטו דכיון דתמימין אינם נפדין אלא למזבח יאמרו עליהן קדשי מזבח שנשחטו ניפדין לכן יקברו ע"ש בשער המלך שכתב דע"כ מיירי הרמב"ם בקדשי מזבח שנעשו בעלי מום. והנה מידי דברי בענין זה אמרתי לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות (מלכים פרק ט') שכתב השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני סימנים כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשים ממנו אסורין לבני נח משום אבר מן החי ע"ש והקשו על הרמב"ם מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ג) תנינא דלא כרב אחא בר יעקוב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחה יפה וכו' ואחד ישראל ואחד עכו"ם מותרין בה (והיינו דלא כרב אחא בר יעקב דאמר אין מזמנין עכו"ם על הבני מעיין משום דישראל בשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליותה אישתרי להו עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי) והקשו על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא כהברייתא (עיין בחידושו הרשב"א חולין שהקשה כן. ונ"ל לתרץ שיטת הרמב"ם באופן זה דהנה קשה לפי מה דנקטי בפשיטות כל מפרשים דהרמב"ם פסק כרב אחא בר יעקב א"כ קשה למה השמיט ולא הביא הא דאין מזמנים עכו"ם על הבני מעיין וזה