עבודת לוי קמג

שם הר"ש וז"ל אית דגרסי ברישא ישנה ובסיפא לא ישנה דבתר כונה אזלינן וכו' וכתב שם הר"ש הטעם דמפסלי המים שבאוזב ולא ישנה משום דהוה ליה כנושא מי חטאת דכתיב יכבס את בגדיו ואפילו כי לא נגע במים שבאוזב דאין המים טמאין מ"מ נפסלה טבילת האוזב וכו' ודברי הר"ש צ"ע טובא אפילו נגע במים אמאי נטמאו הא כל עיקר טומאת האדם הוא משום נושא מי חטאת ואיך יחזור שוב לטמאות את המי חטאת הא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות וכתב המרכבת המשנה דהנך אית דגרסי שהביא הר"ש לא ס"ל הא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות שכתב הר"ש בפ"י גבי לגין של חטאת והיינו משום דלא ראה הגאון המרכבת הירושלמי וסבר דהר"ש כתב כ"ז מסברת עצמו ובעיקר דברי הר"ש צ"ע גדול גם במה שכתב כי לא נגע במים דאין המים טמאין הא אפילו כי לא נגע ג"כ המים טמאין דכל הטעון ביאת מים מטמא את מי חטאת במגע ובמשא כמבואר בפרק דפרה) ובעיקר הקושיא על הר"ש יש לומר דהנך אית דגרסי פליגי בזה על הר"ש שכתב בפ"י דפרה גבי לגין דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות אפילו בנטמא משום נושא מי חטאת והיינו דשייך האי סברה דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאת בכל אופן שנטמא ממי חטאת והנך אית דגרסי סברי דלא שייך הא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות אלא בשעת הזאה היינו בשעת הזאה או לצורך הזאה אבל כאן כיון שנושא להזות על דבר שאינו מקבל טומאה זה הוה כמו שלא לצורך הזאה וצ"ע ועיין עוד בתוס' ישינים יומא דף י"ד ד"ה רש"י גריס נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם וכו' אבל רבינו חננאל גורס בענין אחר נתכוון להזות על הבהמה לא ישנה לפי שהאדם טמא משום נושא והמים טמאים וצ"ע ג"כ על דבריהם הא אין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאת ויש לומר ג"כ כנ"ל וצ"ע ובעיקר מה שכתבתי לעיל דמי חטאת לא הוה עצם טומאה ראיתי אח"כ בספר אור שמת חלק ראשון בהשמטות שהעיר על הרמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים (פרק א') שכתב וז"ל כל ז' ימים ימים אלו מזין עליו ב"ג להפרשתו ובי"ז ואם חל יום שבת ב"ג אז ב"ז אז דוחין את ההזייה וכתב הגאון הנ"ל וז"ל אבל במקדש אין להזות עליו אע"ג דאין שבות במקדש מ"מ מי חטאת דמטמאה. טומאה חמורה אין רשאין להכניסו במקדש דהוי כמכניס, שרץ וחייבין כרת או מלקות ע"ש הרי דפשיטא ליה דהמכניס מי חטאת למקדש חייב דהוה עצם טומאה וצ"ע מניין ליה זה ואכמ"ל. ולכאורה מדברי הרא"ש בפירושו גבי המזה מחלון של רבים וכ"ו לא משמע כן ושוב מצאתי בשאגת אריה שהעיר בש"ס יומא דף ח' דאמרינן דבשבת לא היו מזין על הכ"ג אמאי לא הכניס המי חטאת בעזרה בערב שבת ושפיר היו יכולין להזות בשבת דאין שבות במקדש ע"ש ויש לעיין בזה עכ"פ מבואר דהשגאת אריה סבר דהוה עצם טומאה. סימן ל ענין מפרכסת לענין פדיון הרמב"ם (בפ"א מהלכות איסורי מזבח) כתב המקדיש בעל מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר קדשים התמימים מפני שהוא צריכה העמדה והערכה כמו שבארנו בערכין ואם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית כ"ז שהיא מפרכסת ואח"כ תאכל ע"ש בלח"מ מה שכתב שם מבואר מדברי הרמב"ם דאפילו בשחיטה כשרה ג"כ אמרינן מפרכסת הרי כחיה דלא כשיטת הר"ש בתוס' (חולין פ"ד וב"ק ע"ו ובכורות ל"ב) וקשה מהא דאמרינן בשבועות (דף י"א) גבי פרה אדומה מתה או נשחטה תפדה ופריך הש"ס והא בעינן העמדה והערכה וקשה הא שפיר שייך בה העמדה והערכה כ"ז שהיא מפרכסת לפי שיטת הרמב"ם וכן קשה מהא דחולין (דף פ"ד) דמוקי הש"ס הא דתנן דאין כסוי קדם נוהג במוקדשין בקדשי בדק הבית ופריך הש"ס ולפריקינהו ומשני בעינן העמדה והערכה וליכא ע"ש ולפ"ז הא במפרכסת הוה שפיר בת העמדה והערכה ע"ש:

ונ"ל לומר דשיטת הרמב"ם הוה כמו שכתב הרשב"א בב"ק (דף ע"ו) גבי הא דאמרינן שם פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר וכתב הרשב"א וז"ל מדקתני שהיתה לה משמע שעכשיו אינה בת פדייה היא והקשו התוס' מאי איריא היתה והלא השתא נמי בת פדייה היא לר' שמעון דבריש פרק אין מעמידין ובפרק קמא דשבועות משמע דסבר פרה קדשי בדק הבית היא והתם בפרק קמא דשבועות