עבודת לוי קמב

ועתה א"ש קושיית הגאון רע"א ז"ל שהקשה על התוס' מהירושלמי דיומא דאין מי חטאת מטמא דבר לחזור ולטמאות דעד כאן לא שייך כ"ז אלא דוקא באופן שקבל הדבר טומאה מהמי חטאת לא אמרינן שאח"כ יחזור זה הדבר עצמו ולטמאות המי חטאת דא"כ אין טהרה למי חטאת כמבואר בתוספתא הנ"ל אבל באופן שיש אמצעי בניהם כגון שקבל דבר טומאה מהמי חטאת וחזר הדבר הזה וטימא לדבר אחר אז שפיר אמרינן שאם חזר הדבר השני ונגע בהמי חטאת שפיר נטמאו המי חטאת אי אמרינן דהא דמי חטאת מטמאין לא הוי מחמת שהן עצם טומאה כמו כל טומאות דאז לא שייך לומר שיטמאו מחמת טומאת עצמם כמו שבארנו לעיל אלא דטומאת מי חטאת הוה דהתורה טמאה הנושאן או הנוגע בהם שפיר אם יש אמצעי ביניהם. נטמאו המי חטאת דלא שייך סברת התוספתא דאין טהרה למי חטאת ולפ"ז א"ש דברי התוס' שהקשו כיון דנושא מי חטאת טמא והוא נוגע בהכלי ומטמא את הכלי והכלי יחזור ויטמא את המים ואין זה ענין להא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור לטמאות ממנו כיון דהמי חטאת מטמאין את האדם והאדם את הכלי והכלי יחזור ויטמא את המי חטאת ולפ"ז א"ש קושית הגאון מהר"א ז"ל מד"א דמינסק שהקשה על תירץ התוס' דמיירי בכלי אבנים מרתו מאי מהני בזה כלי אבנים הא גבי מי חטאת בעינן שתהא מקומו טהור כמו כמבואר (בספרי ובפרה) וכאן כיון דהאדם האוחזן הוא טמא א"כ לא הוי מקומו טהור ולפי דברינו א"ש דמחמת מקומו טהור לא איכפת לן כאן כיון דכל עצם הא דהאדם טמא הוה משום המי חטאת עצמן שנטמא משום נושא מי חטאת ולכן לא שייך לומר שיטמאו אח"כ המי חטאת משום דאין מקומו טהור דעל זה שייך שפיר סברת הירושלמי הנ"ל דאין מי חטאת מטמאה דבר לחזור ולטמאות וכאן כיון דמי חטאת אם אמרינן שיטמאו משום דאין מקומו טהור הוי הטומאה משום שהאדם אוחזן א"כ לא הוי שום אמצעי בין האדם והמי חטאת ולכן שפיר שייך הא דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאת והשתא א"ש ג"כ קושית הרש"ש שהעיר על התוס' מה הועילו בתירוצם הא אמרינן (בפרה פרק י"א) דכל הטעון ביאת מים מטמא את מי חטאת במשא וי"ל ג"כ דכאן לא שייך שיטמאו המי חטאת במשא כיון דטומאות האדם הוה מחמת המי חטאת לא אמרינן דאח"כ יטמא האדם את המי חטאת במשא דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות. והנה בתוספתא הנ"ל גבי דבלה שנפלה לתוך מי חטאת איתא אמר ר"מ במד"א בזמן שתחבה בכוש ובקיסם אבל נטלה בידו נטמא וטימא את המי חטאת ומשמע לכאורה דר"מ סבר דאמרינן דמי חטאת מטמאה דבר לחזור ולטמאות ממנה וא"כ תקשה לר"מ א"כ אין טהרה למי חטאת וזה אין לומר דשאני בין לצורך לשלא לצרך דכאן בדבלה שנפלה למי חטאת דהוי שלא לצרך שפיר נטמא דא"כ קשה למ"ל דכתב רחמנא והזה הטהור להורות דמזה טהור דהא בלאו הכי הרי ידעינן דמזה טהור דאם לא כן אין טהרה למי חטאת למאן דאמר מי חטאת שנטמאו אינם מטהרין לעיין זבחים צ"ג) ולפי דברינו א"ש דיש לומר דר"מ לא פליג על הת"ק אלא דר"מ בא לפרש דברי הת"ק ואמר במד"א בזמן שתחבה בכוש ובקיסם (דאינם מקבלין טומאה) ולכן לא נטמא האדה והדבלה אינה מטמאה את המי חטאת דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות אבל בנטלה בידו שנטמאה הדבלה מן המי חטאת והאדם נטמא מהדבלה ושפיר האדם שוב מטמא למי חטאת כיון שיש אמצעי בניהם כמו שבארנו שוב ראיתי בספר (מרכבת המשנה בחלק א') על הרמב"ם הלכות פרה שהביא התוספתא והעיר ג"כ על הא דאמר ר"מ במד"א בזמן שתחבה בכוש וכו' אבל נטלה בידו נטמא וכו' דא"כ לר"מ תשאר הקושיא למה לן דכתב קרא דמזה טהור דבלאו הרי ידעינן דאל"כ אין טהרה למי חטאת והעיר קצת כדברינו לפרש הא דבמד"א דאמר ר"מ דהחילוק בין נטלה בידו לנטלה בכוש או דקיסם הוי ג"כ כמו שבארנו משום דבנטלה בידו כיון דהאדם נטמא מהדבלה שפיר מטמא אח"כ להמי חטאת אבל בנטלה בכוש דהאדם לא נטמא מחמת הדבלה אז שפיר המי חטאת טהורין דלא אמרינן דהדבלה תטמא את המי חטאת דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולמטמאות וכתב שם דע"כ הברייתא פליגא על המשנה דתנן כל האוכלין טמאין לחטאת והברייתא דדבלה סברה דהיינו דוקא לכתחלה אבל בדעבד לא עוד כתב שם המרכבת המשנה דהא דאמרינן דאין חטאת לחזור ולטמאות לא הוי אלא דוקא במשא אבל במגע שפיר חוזר ומטמא אולם מדברי הירושלמי הנ"ל ביומא לא משמע כן דהירושלמי שם בעיא פרים הנשרפין מהו שיטמאו בגדים בלא וכו' מעתה יטמאו את אמוריהם וכו' אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות הרי דהירושלמי מיירי בין במגע ובין במשא ע"ש ובאמת נעלם מהגאון בעל מרכבת המשנה הירושלמי זה דכתב שם על דברי הר"ש (בפי"ב דפרה) גבי נתכוין להזות על דבר שהוא מקבל טומאה והזה על דבר שאינו מקבל טומאה אם יש באוזב לא ישנה וכתב.