עבודת לוי קמא

ולפ"ז עלינו לומר דמי חטאת הן עצם טומאה כמו שרץ ונבלה אבל לא כן משמע לכאורה בכמה דוכתי אלא דאין טומאת פרה עצם טומאה כמו שרץ ונבלה ולכן אינו מטמאה אלא המתעסק ועיין זבחים ק"ה ועיין תוספתא שבועות פ"ק דאמרינן שם דר' ישמעאל דדריש לקראי בכלל ופרט ממעט לשורף פרה ופרים ומשלח את השעיר משום דבעי טומאת גביות יצאו אלו שהן טומאת קדושת שאין טומאתן אלא מפני קדושתן וכו' ועיין בת"כ פרשה ויקרא דמבואר שם דהעוסק בפרה ופרים בחייב על ביאת מקדש ועיין בפירוש הראב"ד שם ודבריו צ"ע טובא ועיין ברא"ש בפרק י"ב דפרה) שכתב בהא דהמזה מחלון של רבים ונכנס למקדש כו' וכתב הרא"ש וז"ל המזה מחלון של רבים חלונות היו בנויים בכותלו העזרה ובהם היו נותנים האפר למשמרת ויש חלון אחד להזות על בני אדם שנטמאו בספק טומאה ברשות הרבים ע"ש משמע שהאפר היה בעזרה ולכאורה הרי מכאן משמע שהאפר מותר להכניס בעזרה ויש לחלק בין אפר למי חטאת כמבואר ומשמע לכאורה שאין האפר הפרה עצם טומאה אולם יש לדחות זה אבל עכ"ז משמע מכל הנך דוכתי דהמי חטאת לא הוה עצם טומאה ואפילו למד"א בת"כ פרשה ויקרא הנ"ל דהעוסק בפרה ובפרים חייב על ביאת מקדש יש לומר גם כן דעצם הפרה ומי חטאת לא הוי עצם טומאה אלא דהמתעסק בהם ודאי חייב על ביאת מקדש דהתורה טמאתן ולפ"ז אין לומר כדברינו בפירוש הירושלמי דיומא הנ"ל לכן נ"ל דהנה אמרינן בתוספתא דפרה הובא בר"ש (פרה פרק י"א דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת נטלה ואכלה אעפ"י שיש בה כביצה בין טמאה בין טהורה טהורין אם כן אין טהרה לחטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר המזה וטימא את המים נטמא האזוב וחזר האזוב וטימא את המים (ועיין בר"ש שכתב וז"ל ברייתא זו כתובה בטעות דמאי אעפ"י ומאי א"כ אלא הכי גרסינן אעפ"י שיש בה כביצה בטמאה טמאין ובטהורה טהורין וכו' א"כ כלומר שא"ת בכל ענין המים טהורין שנטמא הניטלה וחזר וטימאם אין טהרה למי חטאת ע"ש בר"ש) ולפי דברי התוספתא עלינו לומר דהטעם דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות הוי משום דא"כ אין טהרה לחטאת ופירוש הברייתא פשוט דאי אמרינן דנטמאו המים מהדבלה אף שהדבלה עצמה נטמאה מן המי חטאת א"כ אין טהרה למי חטאת לעולם דאמרינן שנטמא האדם המזה מן המים וחזר וטימא את המים או נטמא האזוב וחזר וטימא את המים וא"כ לא משכחת לה כלל הזאת מי חטאת טהורין וא"כ כיון דמצינו דגלי לן קרא דמזה טהור ע"כ עלינו לומר דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו דאם לא כן למה לן קרא דהמזה טהור בלאו הכי ידעינן דהמזה טהור דאם לא כן אין טהרה למי חטאת לא מצינו טהרה במי חטאת דאמרינן נטמא המזה וחזר וטמא את המים וכו' ולפ"ז עלינו לפרש הירושלמי דיומא הנ"ל אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו הוי ג"כ לאו משום דזה הוי דין חדש בטומאת מי חטאת או מחמת דאין בזה שום תוספות טומאה על המים דכל עצם הדבר קיבל טומאתה מן המי חטאת כמו שבארנו אלא דע"כ עלינו לומר כן מסברא דאם לא כן לא מצינו טהרה למי חטאת לעולם (וזה ע"כ הוי דוקא דלא כמאן דאמר בזבחים צ"ג מי חטאת שנטמאו מטהרין ע"ש) ולפ"ז כיון דכל עצם הדבר ידעינן מכח הכרח ולא מסברא א"כ באופן דליכא הכרח שפיר יש לומר דגם מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות ולכן ע"כ לא אמרינן דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמאות אלא דוקא באופן שנטמא הדבר מן המי חטאת ואח"כ חזר הדבר ונגע במי חטאת בזה שפיר אמרינן דהמי חטאת טהורין דא"כ אין טהרה למי חטאת דאמרינן שנטמא האדם המזה מחמת המי חטאת וחזר וטימא את המי חטאת אבל אם נטמא הדבר מן המי חטאת ואח"כ נטמא האדם מן הדבר בזה שפיר אמרינן דאח"כ אם יגע האדם בהמי חטאת שפיר יטמא את המי חטאת אף דכל עיקר טומאת האדם מסתעף מן המי חטאת דאין בזה ההכרח הנ"ל דאין טהרה למי חטאת דשפיר משכחת טהרה במי חטאת באופן שלא יהא שום אמצעי דהא בכל הזאה אין שום אמצעי אלא האדם והמים. והנה לכאורה יש לעיין בהא דאמרינן בתוספתא א"כ אין טהרה למי חטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר וטמא את המים ובמה יטמא את המים בשלמא האדם המזה שפיר נטמא משום נושא מי חטאת אלא המי חטאת במה נטמאו מהאדם וזה אין לומר דנטמאו מחמת משא משום שהוא נושא כדתנן כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים מטמא את המי חטאת וכו' במגע ובמשא דזה אינו אלא מדרבנן וי"ל דזה פשוט דאי אפשר לצמצם במזה שלא יגע בהמים בשעת הזאתו ועיין תו"י יומי דף י"ד ד"ה ועוד שכתבו וז"ל שהנוגע בכלל מזה ולא נושא ע"ש והיינו משום דאי אפשר לצמצם במזה שלא יגע וצ"ע הא בשעת הזאה נושא את המים ושפיר יש לומר שהנטמא האדם מחמת מגע או מחמת משא ומטמא אח"כ להמי חטאת מחמת מגע.