עבודת לוי קלח

או לא אמר ליה מי קרינא ביה והביאום לד' ל"א ראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ע"ש מבואר דשחיטת האם הוי שחיטה על העובר והיינו כמו דאמרינן בש"ס ד' סימנים אכשר רחמנא ויש לעיין מהא דאמרינן בתוספתא חולין פרק בהמה השוחט את המעוברת ומצא בן ט' חי טעון שחיטה וחייב במתנות ואסור משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכמים אומרים אינו טעון שחיטה ואינו חייב משום אותו ואת בנו את שטעון שחיטה חייב משום אותו ואת בנו ואת שאין טעון שחיטה אינו חייב משום אותו ואת בנו ומשמע לכאורה דבשחיטת הבהמה לא הוה שחיטה על העובר וא"כ איך שייך לחיובי משום שחוטי חוץ ומשום חולין בעזרה והנה לפי מה שבארנו מהת"כ לחלק בין ילד בן ח' לולד בן תשעה דבן שמנה הוי כגוף האם ואחד מאבריה יש לומר דאפילו אמרינן דאין על הולד שם שחיטה אבל עכ"ז שייך לחייב בהיא חולין וולדה שלמים משום שחוטי חוץ דהנה מבואר מדברי התוס' (גיטין דף מ"ג ע"ב) דאפילו בהקדיש חד אבר חל עליו קדושת הגוף ובעינן מום לפדות ע"ש שכתבו דבהקדיש חציה בעינן שתרעה ועיין בספר תורת גיטין להגאון בעל הנתיבות מה שכתב שם דהוי כמקדיש נקבה לעולה דחל קדושת הגוף משום דאמרינן מגו דנחית ליה קדושת דמים נחית ליה נמי קדושת הגוף ע"ש ולפ"ז יש לומר. דבהקדיש אבר אחד כיון דכל קדושת הגוף אי לאו האי טעמא דממעטינן בש"ס גבי היא חולין וולדה שלמים דאינו חייב משום שחוטי חוץ היה מחייב גם בהקדיש אבר אחד בבהמה כיון דחל קדושת הגוף אפילו בלא פשטה קדושה בכולה כמו כן אם שחטה בחוץ מחייב נמי משום שחוטי חוץ ולפ"ז יש לומר דאפילו אי אמרינן דאין על העובר שם שחיטה בפני עצמה עכ"ז שפיר מחויב משום שחוטי חוץ כיון דהעובר הוי כאחד מאבריה ולכן מחויב משום שחוטי חוץ מחמת שחיטת האם כמו דאמרינן במקדיש אבר אחד דחל קדושת הגוף וחייב משום שחוטי חוץ ולכן מחייב שפיר משום שחוטי חוץ מחמת שחיטת האם אי לאו הא דממעטינן בש"ס ועיין בש"מ בתמורה שם שכתב דהש"ס כאן מיירי בבן ט' דוקא ולפי דברינו מיירי בבן ח' דוקא ונ"ל לומר דשפיר מיירי אפילו בבן ט' ואפ"ה א"ש דשייך לחיובי משום שחוטי חוץ בשחיטת האם ואפילו אי אמרינן דבן ט' הוה כמו גוף בפני עצמה אבל עכ"ז נ"ל דלא הוה כתרי גופא ממש אלא דכ"ז דהולד במעי אמו ולא יצא עדיין לאויר העולם אין דנין אותו כגוף בפני עצמו לגמרי ואפילו למאן דאמר תרי גופא הוי היינו דוקא לענין הא דמונים בו ראשון ושני לענין טומאה אבל זה פשוט דלענין אותו ואת בנו לא הוה כמו כשתי בהמות אלא כיון דחד חיות הוה לתרווייהו ואין הולד יכול לחיות בלא האם כחדא בהמה חשיבא ועיין בב"ק (דף ע"ח ע"ב) דאמרינן שם בעי רבא מכרה חוץ מעוברה תבעיא למאן דאמר עובר ירך אמו וכו' איכא דאמרי כיון דלאו ירך אמו לא הוה שיור או דילמא כיון דצריך לישתרויי בהדא בשחיטה כחד גופא דמי ובדברי הש"ס אלו אמרתי להבין דברי רש"י בביצה (דף ו' ע"א) שכתב וז"ל הטרפה בנה אסור אם נמצא בתוכה דעובר ירך אמו הואיל ובשחיטת אמו אתה באה לאוכלו וכן נולד ביו"ט מן, הטרפה ליכא למימר הואיל ומוכן אגב אמו וכו' ולכאורה מאי אתא רש"י לאשמעינן בזה שכתב דעובר ירך אמו הואיל ובשחיטת אמו אתה באה לאוכלו אולם לפי הש"ס דב"ק א"ש כיון דזה מבואר בהדיא בש"ס כיון דניתרת בהדה בשחיטה כחד גופא דמי ועיין בש"מ (בב"ק דף מ"ז) שכתבו בשם הרא"ה גבי הא דאמרינן פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופא הוא וכתב הרא"ה וז"ל היינו שהויא כאחד מאיבריה כיון שכל חיותה ממנה וא"א לחיות אלא עמה ולא שייכא הא דרבא בההיא דאמרינן עובר ירך עמו בעלמא או לא עכ"ל ועיין (בתוס' סנהדרין דף פ') שכתבו ג"כ דלא שייכא הא דרבא בהא דאמרינן בעלמא עובר ירך אמו וכן כתבו התוס' בשאר דוכתי ועיין בפירש"י (בתמורה דף י"ז) שכתבו גבי ולדות קדשים דולדות קדשים קדשי מכח אמן דעובר ירך אמו והיינו ג"כ משום דהולד אינו יכול לחיות בלא אמו ממילא הולד נמשך אחר האם ולא שייכא להא דאמרינן בעלמא עובר ירך אמו (ועיי' תוס' חולין נ"ח שכתבו לענין טרפה לעובר יש חיות בפני עצמו וכן כתבו התוס' בב"ק מ"ז ויש להאריך בזה ואכ"מ) ולפ"ז שפיר יש לומר דשחיטת האם הוי שחיטה להעובר נמי ושייך לחייב משום שחוטי חוץ וחולין בעזרה ואפילו בעובר בן ט' אבל משום אותו ואת בנו לא שייך לחיובא בשחט מעוברת דלענין זה הוי הולד כחלק מן האם ועובר ירך אמו אפילו למד"א בעלמא עובר לאו ירך אמו הוא לענין או"ב כו"ע מודים דחדא חשיבא כמו שכתב הרא"ה בב"ק הנ"ל ורש"י בתמורה גבי ולדות קדשים ולפ"ז א"ש מש"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות שחיטה מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא והעירו האחרונים א"כ למאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא יהא אסור לשחוט את המעוברת משום אותו ואת בנו וזה לא שמענו (עיין בספר באר יעקב שהעיר כן על הרמב"ם ולפי דברי אתי שפיר דאין כונת הרמב"ם כאן עובר ירך אמו הובא