עבודת לוי קלז

סימן כח איתא בתוספתא דתמורה (פ"ג) האומר מה שבמעי בהמה זו הקדש מותרת בגיזה ואסורה בעבודה מפני שמכחיש את הקדשים (פירש שמכחיש את העובר) שחטה העובר אסור באכילה (ועיין במפרשים שכתבו דהא דהעובר אסור באכילה הוה משום איסור מוקדשים שיש על העובר) והנה יש להעיר אמאי שחטה העובר אסור באכילה הא מבואר בש"ס חולין בפרק בהמה המקשה דהעובר ניתר בשחיטת הבהמה מהא דכל בבהמה תאכלו ואמרינן בש"ס דחולין (דף צ"ב) דמאן דמתיר בן ט' בשחיטת אמו סבר דה"ה חלבו נמי מותר וא"כ קשה אמאי העובר אסור באכילה ואינו ניתר בשחיטת אמו כיון דגם לענין שאר איסורין חוץ מאיסור אבר מן החי נמי מהני ליה שחיטת אמו וזה קשה לחלק בין איסור חלב לאיסור מוקדשים ונ"ל לומר בהא דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו תרי אנפי חדא יש לומר דשחיטת האם מהני גם כן להתיר הולד היינו דשחיטת האם הוי שחיטה גם על הולד משום הכי ניתר איסור אבר מן החי מהולד והיינו דהיתר בן פקועה לא הוי אלא היתר שחיטה [עיין בש"ך (יו"ד סימן י"ג) שהשיג על מה שכתב הב"ח בבהמה דעלמא שבא על בת פקועה ונתעברה ואח"כ נשחטה הבת פקועה ונמצא בה ולד דאותו הולד אין טעון שחיטה דניתר בשחיטת אמו ועל זה השיג הש"ך דאינו כן דהולד ודאי אין לו תקנה דלא מהני ליה שחיטת אמו כיון דהאם אינה צריכה שחיטה אין הולד ניתר בשחיטת אמו ע"ש] והיינו משום דהיתר בן פקועה הוי דניתר בשחיטת אמו ובאופן אחר יש לומר דהיתר הבן פקועה לא הוי היתר שחיטה אלא דהולד ניתר כשנמצא במעי אמו מהא דכל בבהמה תאכלו והיינו דגזה"כ הוא מהא דבהמה בבהמה תאכלו וכן ראיתי שכתב הפרי תאר לתרץ שיטת הב"ח והט"ז דלכן מהני שחיטת בת פקועה להתיר הולד הנמצא בה משום דאין ההיתר תלוי בשחיטה אלא דגזה"כ הוי מהא דבהמה בבהמה תאכלו ועיין בפמ"ג ביו"ד סימן י"ג שכתב לפי שיטת הפרי תאר דלאו דוקא שחיטה מתרת את הולד אלא דאפילו נקרעה האם ג"כ ניתר איסור אמה"ח מן הולד ע"ש ועיין בתבואת שור שכתב דלא הוי אלא היתר שחיטה ונ"ל דבבן ח' חי או בן ט' מת בזה כו"ע מודים דההיתר הוי מהא דכל בבהמה תאכלו ולא היתר שחיטה דלא שייך שחיטה בבן ח' ולכן יש לומר דגבי בן ח' כיון דההיתר הוי מהא דכל בבהמה תאכלו ממילא ה"ה דניתר נמי שאר איסורין חוץ מאיסור אבר מן החי אבל בבן ט' כיון דהי' שם ולד עליו הוה כאחד מאבריה יש לומר דהא דכל בבהמה תאכלו לא מרבה לו אלא דניתר בשחיטת אמו אבל לענין שאר איסורין לא מהני הא דכל בבהמה תאכלו ועיין ברמב"ם מהלכות מאכלות אסורות (פרק ז') שכתב השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצא חי מפני שהוא כאבר ממנה ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אף על פי שלא הפריש על הקרקע ואינו צריך שחיטה חלבו אסור וכו' הרי דהרמב"ם מחלק בין עובר בן ט' לבן ח' שוב ראיתי דמבואר להדיא כדברינו בת"כ פרשה אחרי ובפירש הראב"ד שם דאיתא בת"כ כל בהמה מפרסת פרסה וכו' לרבות את השליל מניין במוקדשין בן ט' ומת בן שמנה וחי או מת ולד מעושר בן תשעה ומת בן שמנה וחי או מת ת"ל כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה וע"ש בראב"ד שכתב וז"ל לרבות את השליל אף על פי שהוא כעין נבלה ולד מבכרת והוא בן תשעה ומת וכן ולד מעוברת ולד קדשים ולד חטאת אעפ"י שיש בהן איסור מוקדשין בזמן שנולדו ויש בהן איסור נבלה אפילו הכי בזמן שהוא שליל מנין שיהא מותר ת"ל כל מפרסת פרסה לרבות את כולן הרי דהת"כ מדייק ונקט דוקא בן שמנה חי או בן תשעה מת אבל בן תשעה חי במוקדשין אינו ניתר משום שליל והיינו דגבי בן תשעה חי לא מהני שחיטת אמו אלא להתירו באכילה משום שחיטה אבל שאר איסורין אינו ניתר אלא דוקא בבן שמנה משום דהוי כאחד מאיבריה אבל לא בן תשעה ולפ"ז יש לומר דהתוספתא מיירי בבן תשעה חי ולכן שפיר העובר אסור משום איסור מוקדשין ולא מהני לזה שחיטת אמו והא דמבואר בש"ס חולין (דף צ"א) דלמאן דאמר דבן תשעה ניתר בשחיטת אמו סבר דגם חלב מותר יש לומר כמו שכתב הרא"ש דהוי מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו ויש לחלק בדוחק בין איסור מוקדשין לאסור חלב והנה בהיותי בענין זה אמרתי להעיר בהא דאמרינן בתמורה (דף י"א) היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו תבעיא למד"א ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין מי הוה חולין בעזרה או לא אמר ליה מי קרינא ליה כי ירחק ממך המקום וזבחת עוד בעיא שם הש"ס היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מחייב עליה משום שחוטי חוץ