עבודת לוי קלד

הסח הדעת הוי פסול הגוף והא דאמרינן דתעובר צורתה ויצאת לבית השריפה הוה משום דהוי ספק נותר ועיין רמב"ם (בפרק יט) מהלכות פסולי המוקדשין שכתב ג"כ הטעם דאמרינן דיצאת לבית השריפה משום דהוי ספק נותר שכתב וז"ל בשר הנמצא בעזרה אברים עולת חתיכות חטאת וזה וזה תצא לבית השריפה שמא נותר הוא הרי דגם הרמב"ם מפרש טעם דיצא לבית השריפה הוה משום חשש נותר ולא משום הסח הדעת והיינו דמפרש דרי פליג על ר"א בשם ר' הושיעיה בירושלמי שם והיינו דגם הרמב"ם סבר דהסח הדעת הוי פסול הגוף ולכן לא שייך הסח הדעת בנאבד ועיין בצל"ח בפסחים דף ל"ד שהעיר על הש"ס שם אמאי לא מקשה שם הש"ס על מד"א דהסח הדעת הוי פסול הגוף מהא דשקלים דאמרינן דתעבר צורתן ויצא לבית השריפה וכתב שם לחדש מסברא דנפשיה דבנאבד לא שייך פסול הסח הדעת ע"ש ולא ראה דברי התוס' דחגיגה הנ"ל וצ"ע והיינו כיון דלא שייך הסח הדעת ע"כ הא דתישרף הוי משום ספק נותר ולכן שפיר בעי עבור צורה (אולם עיקר סברת התוס' דבאבוד לא שייך הסח הדעת צ"ע) והנה לפ"ז דתירץ התוס' לא הוי אלא דוקא למאן דאמר הסח הדעת פסול הגוף הוה והיינו כר"ל אבל לר"י דאמר הסח הדעת פסול טומאה הוה לא שייך לתרץ ולחלק בין נאבד להיכי דהוי בידו ומשמרו א"כ תשאר קושית התוס' עליו מהא דסכין שנמצא בי"ד אמאי שוחט בו מיד הא איפסל ליה בהסח הדעת ונ"ל לתרץ קושית התוס' כן דהנה אמרינן בפסחים (דף סו) גבי שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו' דאמרינן שם מי שפסחו טלה תוחבו לו בצמרו וכו' והקשה התוס' שם הא בעי כלי שרת כדאמרינן בזבחים (דף צ"ח) דילפינן מויקח את המאכלת וכתבו לתרץ דמיירי שהקדישו השתא ע"ש וכתב המרש"א שם דע"כ מיירי שהקדישו מערב שבת דבשבת אסור להקדיש ע"ש ועיין בצל"ח שם מה שכתב להעיר על המרש"א וכתב דמיירי שהקדישו בשבת ע"י מופלא סמוך לאיש והא דפריך הש"ס שם מהא דאין מקדישין וכן הוא בשבת (קמ"ח) היינו דשם מיירי בפסח דהבעלים צריכין להקדישו ולכן אין הקטן יכול להקדיש ע"ש בצל"ח ול"נ לתרץ קושית המרש"א דשפיר יכולין להקדיש הסכין אפילו בשבת דהנה רש"י ביצה (דף ל"ז) כתב הטעם דאין מקדישין בשבת משום דדמי למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור בשבת משום דאתי לידי כתיבה ולכן נ"ל דכ"ז שייך דוקא בדבר שמוציאו מרשותו לרשות הקדש כגון קדשי בדק הבית וכן קדשי מזבח דהם ברשות הקדש כמו שבארנו לעיל (בסימנים הקודמים) דהדמים אין יוצאין מרשות הקדש לעולם דכ"ז שייך דוקא בקדשי מזבח שהן בני פדיון ושייך שפיר לומר שמוציא מרשותו ומכניסו לרשות הקדש אבל בדבר שאין להם פדיון יש לומר שאין אסור להקדישו בשבת שאינו מכניסן לרשות הקדש כיון שאין להם פדיון יש לומר שאין עליהם רשות הקדש והנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות איסורי מזבח כתב דאין פדיון לכלי שרת משום דלאו בר העמדה והערכה וכן הוא בת"כ (פרשה בחקותי שם) ולפ"ז יש לומר דשפיר מותר להקדיש הסכין בשבת דלא דמי למקח וממכר כיון שאינו מכניסו לרשות הקדש אמנם זה קשה לומר דאם כן יהא מותר להקדיש עופות ומנחות בשבת וזה לא מצינו ועיין בירושלמי (פרק משילין הלכה ב') דמבואר להדיא דלחד מד"א דוקא קדשי בדק הבית אסור להקדישו בשבת אבל קדשי מזבח מותר להקדישו בשבת והא דתנן אין מקדישין הוה דוקא קדשי בדק הבית אבל קדשי מזבח שרי וא"כ יש לומר דכלי שרת שפיר דמי לקדשי מזבח ועוד איכא מד"א דבעזרה מותר להקדיש בשבת דאין שבות במקדש וזה דלא כהש"ס דפסחים (דף ס"ו ע"ב) עכ"פ זה ודאי דמיירי דהסכין לא הקדיש עדין וכיון דהסכין לא נתקדש קודם שנמצא וא"כ לא שייך הסח הדעת ועל דרך החידוד יש לומר כיון דכל עיקר הקושיא מסכין שנאבד דלפסול בהסח הדעת הוה לר"י דלר"ל שייך לתרץ דבנאבד לא שייך פסול הסח הדעת כיון דסבר הסח הדעת פסול הגוף הוי כמו שבארנו אלא דעיקר הקושיא הוה לר"י ובירושלמי דביצה שם פליגי ר"י ור"ל בהא דתנן אין מקדישין ומבואר שם דר' יוחנן סבר מקדישין והא דתנן אין מקדישין מוקי שם הש"ס אליבא דר"י במקדיש למחר (פירוש לצורך מחר) או במקדיש לבדק הבית א"כ לפ"ז לר"י לא קשה קושית התוס' מסכין כלל כיון שלא היה עדיין הקדש לא שייך פסול הסח הדעת וכל עיקר הקושיא הוה דוקא לר"ל דאמר דאסור להקדיש בשבת אפילו קדשי מזבח נמי ולדידיה שפיר שייך לתרץ דבנאבד לא שייך הסח הדעת כנ"ל ועיין רמב"ם בהלכות תרומות (פי"א) שכתב וז"ל הזורע תרומה טמאה אע"פ שהגידולין טהורין אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרע אסורה באכילה היתה כבר נדחו וע"ש בפירש הרדב"ז שכתב דאסורה באכילה משום הסח הדעת הרי דשייך הסח הדעת אפילו בתרומה טמאה וצ"ע בזה ויש להאריך בזה ואכ"מ ובמ"א אבאר בעז"ה. והנה בתמורה (דף כ"ב) בעי הש"ס קבל דמה בשתי כוסות ואבד אחד מהם ואליבא