עבודת לוי קלג

הפסח נאכל אחר חצות הוי מדרבנן לר"ע דאמר מדאורייתא עד שיעלה עמוד השחר אלא דחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה א"כ הרי מדאורייתא הפסח הוה פסח כשר ועיין בתוס' שכתבו להדיא דבדיעבד אם לא אכלו קודם חצות מותרין לאכול לאחר חצות והביאו ראיה מהא דאמרינן (בברכות דף ט') והיינו דאפילו לאחר חצות ג"כ לא הוי פסול בעצם הקרבן אלא דיש דין על האדם לאכול קודם חצות ואם עכב ולא אכל עד אחר חצות ג"כ לא נפסל הקרבן א"כ יש לומר דשפיר שייך פסול הסח הדעת ואפילו אי אמרינן דהקרבן פסול גם בדעבד ואם עבר חצות ולא אכלה אינו רשאי לאוכלו עיין בשו"ת שאגת ארי' שהאריך הרבה בזה וכתב דלא כדברי התוס' יש לומר ג"כ כאן דשיטת הירושלמי (בפ"ק דפסחים) דהסח הדעת הוי מן ה"ת וא"כ כיון דמן התורה הפסח כשר אלא דמדרבנן הוא פסול לכן שייך שפיר הסח הדעת כיון דהקרבן כשר מן התורה שפיר שייך הסח הדעת ופשוט ועיין בנועם ירושלמי מה שפירש דברי הירושלמי שם. והנה בהיותי בזה ראיתי בתוס' חגיגה דף כ"א שכתבו דלא שייך הסח הדעת אלא דוקא בזמן שהוא בידו ומסח דעתו אבל בנאבד לא שייך הסח הדעת לפסול ותירצו בזה הקושיא שהקשה הרב ר' אליה על הא דאמרינן בש"ס (פסחים דף ע') סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד אמאי לא מפסל האי סכין בהסח הדעת ועל זה תירצו דלא שייך כאן הסח הדעת כיון שנאבד והביאו ראיה מהא דאמרינן (בפרק ז' דשקלים) בשר שנמצא בעזרה איברים עולת חתיכות חטאת ומשמע שמקריבה וחטאת תאכל ולא מפסל בהסח הדעת והיינו ע"כ משום דלא שייך הסח הדעת בנאבד והקשה הגרע"א בגליון הש"ס דמבואר להדיא בירושלמי דשקלים שם על המשנה דאיברים עולת חתיכות חטאת ר' אליעזר בשם ר' הושיעא אומר הסח הדעת פסול וטעון עיבור צורה אמר ר' בא מתניתין אמרה כן תעובר צורתה ויצאת לבית השריפה אמר ר"י ויאות לאוכלו אין את יכול שמא נתקלקלה צורתה לפום כן צריך למימר תעובר צורתה ויצאו לבית השריפה מבואר להדיא בירושלמי דשייך הסח הדעת בנאבד וזהו תמיה רבתי על התוס' שהביאו ראי' ממקום דמבואר איפכא ונ"ל לפרש הירושלמי וממילא יתורץ דברי התוס' דהנה הקרבן העדה כתב לפרש הא דאמר ר' יוסי ויאות לאוכלו אין את וכו' בלשון בתמיה וזהו סגנון הירושלמי בכל מקום ופירש דר' יוסי תמה דלא שייך כאן פסול הסח הדעת משום דבעזרה לא שייך פסול הסח הדעת דלא שייך טומאה בעזרה ובמחילה מכ"ג נעלם ממנו לפי שעה הש"ס דפסחים (דף ל"ד) דמבואר להדיא דשייך הסח הדעת אפילו בעזרה דאמרינן שם לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף ותעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי משום הכי בעי עיבור צורה (וע"ש בפרש"י שכתב דהני פסולי חטאת שהיו זורקין שם הוי פסולין מחמת הסח הדעת) מבואר להדיא דשייך פסול הסח הדעת בעזרה ולכאורה יש לפרש דהאי ויאות דאמר ר' יוסי הוי התמיה דלא שייך הסח הדעת כיון דבלאו הכי הן פסולין משום דהוי נותר דהא אין אנו יודעין מתי נאבד ובקדשים פסולין לא שייך פסול הסח הדעת כמו שבארנו אולם זה אינו דהא לא הוי ודאי נותר אלא ספק נותר ובקדשים פסולין מספק ודאי שייך פסול הסח הדעת כמו שבארנו ויש לפרש דהאי יאות דקאמר הוי משום דלא שייך הסח הדעת אלא דוקא כ"ז שהוא בידו אבל בנאבד לא שייך הסח כשיטת הרב ר' אלחנן בתוס' חגיגה שם ולכן קאמר ר"י דלאו משום הסח הדעת נגעו בה אלא משום דהוי נתקלקל צורתה היינו מחמת נותר טעון עיבור צורה ושפיר הביאו התוס' ראיה מהירושלמי היינו מדברי ר"י ותליא בפלוגתא דר"א ור"י בירושלמי אבל זה דוחק לומר דפליגי בזה ר"א ור"י ושיטת התוס' הוי כר"י ולא כר"א ונ"ל לתרץ קושית הגהש"ס באופן זה דזה פשוט דע"כ לא כתבו התוס' דהסח הדעת לא שייך אלא דוקא בזמן שהוא בידו ומשמרו אבל בנאבד לא שייך הסח הדעת אלא דוקא למד"א הסח הדעת פסול הגוף. אבל למאן דאמר הסח הדעת פסול טומאה שייך פסול הסח הדעת בנאבד יותר מהיכא דהוי בידו ומשמרו דבנאבד שייך יותר חשש טומאה מהיכא דנקיט ליה בידו ולפ"ז דברי התוס' הוי דוקא למאן דאמר הסח הדעת פסול הגוף הוה אבל לא למאן דאמר הסח הדעת פסול טומאה א"כ יש לומר דר"א בשם ר' הושיעיה סבר הסח הדעת הוה פסול טומאה ולכן שפיר אמר דשייך הסח הדעת אפילו בנאבד אבל התוס' יש לומר דקיימי אליבא דר"י דאמר דהסח הדעת פסול הגוף הוה ולכן לא שייך הסח הדעת בנאבד ור"י סבר דהא דאמרינן במתניתין תעבר צורתה ויצאת לבית השריפה הוה הטעם משום נותר ולא משום הסח הדעת ולכן שפיר מדייק הרב ר' אלחנן דלא שייך הסח בנאבד אלא דוקא היכי דהוי בידו ומשמרו אבל בנאבד ל"ש הסח מהא דאמרינן בירושלמי דאברים עולות וכו' והיינו למאן דאמר