עבודת לוי קלב

זריעה להקדש והקשו המגיני שלמה והצל"ח אמאי לא קאמר הש"ס הטעם דהקדישן ואחר כך השיקן דטמאים משום הסח הדעת דהא מרא דשמעתא ר' שמעון בן לקיש הוא ואיהו ס"ל דהסח הדעת פסול הגוף הוה וא"כ שפיר יש לומר דהקדישן ואחר כך השיקן הוי הפסול משום הסח הדעת ולמה לן לומר משום מעלה דקדשים וכתב המגיני שלמה שם דלמסקנא טומאה לא הוי הסח הדעת דאע"ג דאינו מוזהר בשמירתה מ"מ מאן לימא לן דלא שמרה ומדייק לה דאי לאו הכי למה לן למימר הטעם דמי החג משום מעלה עשו בקדשים הא יש לומר דהטעם משום הסח הדעת ובזה תירץ שם קושית התוס' שהקשו בהא דאמרינן לעיל בפסחים דף כ' אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרינן גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנו ע"ש וכתב דלפי המסקנא לא אמרינן דטומאה הוי הסח הדעת די"ל אע"ג דהיא טמאה ואסורה לאכילה אפ"ה אינו מסיח דעתו משמרתן ע"ש בספר הנ"ל ולי קשה על דבריו מהא דכריתות דכתב רש"י להדיא דכיון דאסורה באכילה הוי הסח הדעת ע"ש ונ"ל לומר דזה אמת דלפי המסקנא לא שייך הסח הדעת בטומאה ולכן שפיר אמרינן גבי מי החג דהטעם שאסורין משום מעלה דהקדש ולא משום הסח הדעת אבל לא מטעמא של המגיני שלמה אלא כמו שבארתי לעיל דלא שייך הסח הדעת אלא בדבר כשר וחל עליו חובת השמירה והוי בגדר משמרת אבל בדבר שאסורה באכילה מחמת פסול בזה לא שייך הסח הדעת כיון דבלאו הכי הן קדשים פסולין ונפקי מכלל משמרת ולכן לא שייך בהם פסול הסח הדעת והטעם דשתילי תרומה שנטמאו שאסורין באכילה הוי משום מעלה דתרומה ואין שום סתירה על דברינו כמבואר. והנה מה שכתבו התוס' בשם הרב ר' אלחנן דאחר שנזרק בלול שייך הסח הדעת גבי קדשים פסול ע"כ דהוי ג"כ לפי ההוה אמינא שם דאמרינן דשתילי תרומה שנטמאו דאסורין באכילה משום הסח הדעת והנה מה שהקשו התוס' לעיל על חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה דר' יהושע סבר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה והקשה התוס' אמאי אין מותר לשורפה מיד שהסיח דעתו ממנה קשה לי הא (דבבכורות דף לד) אמרינן דטעמא דר' יהושע הוי משום דבתלויה ל"ש משמרת דר"א סבר דהא דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה ואמר. רחמנא עביד לה שימור ור' יהושע תרומות כתיב היינו דוקא תרומה טהורה מבואר דר"י סבר דבתלויה לא שייך משמרת א"כ ממילא דלא שייך הסח הדעת ובאמת עיין בירושלמי בסוף פ"ק דפסחים דמקשה הירושלמי ולא נפסלה בהסח הדעת לא כן אמר ר' יוחנן הסח הדעת דבר תורה (ועיין במפרשים שפירשו דקושית הירושלמי הוי על תרומות חמץ בערב הפסח ע"ש אולם הנועם ירושלמי פירש דקושית הירושלמי הוה על תלויה דלמה לי טעמא גבי תלויה דמותר לשורפה משום דאזיל ממילא לאיבד הא בלאו הכי נפסלה בהסח הדעת לר"י דאמר הסח הדעת דבר תורה ע"ש) ומשני משמרה שלא תגע בטהרות אחרות ולכן כיון שמשמרה שלא תתערב באחרות ממילא לא שייך פסול הסח הדעת ולפי פירוש הנועם ירושלמי קושית התוס' זה הוא פירכת הירושלמי עכ"פ לפי תירץ הירושלמי מתורץ ג"כ קושית התוס' לכל המפרשים אמנם לכאורה צ"ע תירוץ הירושלמי דמתרץ משמרה כדי שלא תגע בטהרות אחרות מהא דאמרינן בחגיגה כ' ובזבחים צ"ט באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא שמרתיה מדבר הפוסלה גבי המשמר את החבית בחזקת שהיא של יין ונמצאת של שמן טהרה מלטמא ואסורה באכילה:

ע"ש ופריך הש"ס ומי איכא נטירותא לפלגא אין והתניא הושיט ידו בסל והסל על כתיפו והמגריפה בתוך הסל והיה בלבו על הסל ולא היה בלבו על המגריפה הסל טהור והמגריפה טמאה וכו' אמר רבינא באמר שמרתיו מדבר שמטמאו ולא מדבר הפוסלו ובזה מיירי הברייתא דמשמר את החבית בחזקת שהיא של יין דמיירי ששמרה מדבר המטמאה ולא שמרתי' מדבר הפוסלה לכן אסורה באכילה א"כ גם כאן נמי דאינו משמרה אלא כדי שלא תגע בטהרות אחרות א"כ לא איכפת ליה אלא כדי שלא יגע בטהרות אחרות היינו כדי שלא תטמא אחרות א"כ זה פשוט דאינו משמרה מדבר הפוסלה דלא תגרם טומאה לטהרות אחרות א"כ היה עלינו לומר דשייך ג"כ הסח בתלויה ומאי מהני הא דמשמרה שלא תגע בטהרות אחרות וי"ל דהש"ס בירושלמי פליגא בזה על הש"ס דחגיגה וממילא להש"ס דחגיגה לא שייך תירוץ הירושלמי הנ"ל ולכן שפיר מקשין התוס' דיהא שייך הסח הדעת בתלויה לפי שיטת תלמודא דידן כ"ז על דרך החידוד אמנם בירושלמי בסוף מ' פסחים ראיתי בהדיא דמבואר דלכן הפסח אחר חצות מטמא את הידים מחמת הסח הדעת וז"ל הירושלמי שם הפסק אחר חצות מטמא כו' ולמה מפני הסח הדעת וכו' הרי דשייך הסח הדעת אפילו לאחר שנפסלו וזה הוי דלא כדברינו ונלע"ד לומר כן דהנה הא דאין