עבודת לוי קכח

העובר ניתר בשחיטת אמו והיינו כמו שכתבו האחרונים דהוי על הולד איסור עשה דאינו זבוח הוי דוקא בעובר בן ט' אבל בעובר בן ח' שפיר ניתר בשחיטת אמו משום דהוי כאחד מאבריה היינו שהשחיטה מועלת על העובר ואין על הולד איסור עשה דאינו זבוח אבל זה ודאי דהעובר אסור מחמת איסור טרפה כמו שכתבו התוס' בחולין פ"ה אולם השחיטה מועלת על הולד אף דהוי שחיטה שאינה ראויה ואין על הולד איסור עשה דאינה זבוח דהוי חד גופא ולפ"ז כיון דשחיטת קדשים הוי ג"כ שחיטה שאינה ראויה יש לומר דלכן נקט הרמב"ם דוקא בן ד' משום דבן ה' בבהמה דוקא לא היה מהני שחיטת אמו כמו גבי בן ט' בגסה דאמרינן גבי טרפה דהולד אינו ניתר אבל בן ד' דהוי חד גופא שפיר ניתר בשחיטת אמו אע"ג דהשחיטה היא שחיטה שאינה ראויה וא"ש והנה זה אין לומר דלא דמי שחיטת קדשים לשחיטת טרפה דגבי שחיטת טרפה שייך שפיר לומר דאין העובר ניתר משום דהוי שחיטה שאינה ראויה משום דשחיטת טרפה אינו מתיר הבשר באכילה לעולם ולכן' שייך שפיר לומר דבשחיטה כזו אין העובר ניתר אבל גבי קדשים דמיד אחר הזריקה יהיה הבשר ניתר באכילה א"כ ממילא גם העובר יהא מותר בשחיטת אמו וי"ל דכמו דהבהמה עצמה ניתרת אחר הזריקה כמו כן גם העובר יהא ניתר אחר הזריקה דזה אינו דכל עיקר הא דולד ניתר בשחיטת אמו הוי מחמת דארבעה סימנים אכשר בה רחמנא וזה ידעינן מהא דכל בבהמה תאכלו וכל עיקר ההיתר לא מצינו אלא דוקא בשחיטה היינו דשחיטת האם מתיר להולד אבל גבי קדשים דהשחיטה לבדה אינה גומרת ההיתר אלא דבעינן גם היתר זריקה דהוי שני דברים המתירין ואין מעלין זה בלא זה כמבואר (במנחות ע"ט ויבמות ק"ג) וזה לא מצינו דגם זריקת האם יתיר לולד א"כ לא שייך דהשחיטת קדשים יתיר את העובר בשחיטה לחוד משום דאח"כ יבוא הזריקה דכיון דבעינן גם היתר זריקה להתיר מוקדשים באכילה וגבי זריקה לא מצינו שיועיל זריקת האם להעובר וזה אין לומר דהעובר יהא מותר לאכלו בלא זריקה דזה אינו דבודאי בעינן גם זריקה ובלא הזריקה אינו ניתר כיון דכל דיני חטאת עליו עיין פסחים י"ג גבי תודה דאמרינן שם דאין הלחם ניתר אלא בזריקת הדם ופרש"י שם הואיל ותלוים בזבח הרי הן כבשר הזבח עצמה ועיין מנחות מ"ז והנה זה אין לומר דאמאי לא יזרק הדם של הבן פקועה עצמה ויהא דמה מתיר את בשרה דזה אינה עפ"י מה שראיתי בספר תוספת עזרה על הת"כ שהקשה על הש"ס דחולין דף ע"ה דהא דמביא הש"ס מה חלב שתי הכליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי מש"ה מיעטיה רחמנא אלא לדידך ליקרב (ופרש"י לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטו רחמנא) אמר ליה מידי דהוי אמחוסר זמן ע"ש והקשה הנ"ל אמאי לא קאמר דאינו קרב משום דהוא יוצא דופן וכתב לתרץ דלא שייך פסול יוצא דופן אלא דוקא היכי דקרב בעצמו לשם קרבן היינו דניתר בזריקת דמו של עצמו אבל בניתר בזריקת דמו של האם לא שייך פסול יוצא דופן ע"ש ולפ"ז לא שייך לומר שיזרקו דמו של הבן פקועה עצמו דא"כ יפסול מחמת יוצא דופן אולם הראב"ד בת"כ כתב דלא שייך פסול יוצא דופן אלא בבהמת חולין אבל בהמת קדשים שקדמה קדושה ללידה לא שייך פסול יוצא דופן ע"ש בפרשה אחרי וזה חידוש גדול (ויש לעיין בזה טובא ואכ"מ וכבר האריך בזה בספר זרע אברהם להגאון מהרמ"ז שליט"א) עכ"פ דברי הרמב"ם א"ש דלכן נקט דוקא בן ד"י דבבן ה' לא יהני השחיטה להתירו משום דזהו שחיטה שאינה ראויה (ועיין בתוס' ב"ק דף ע"ו ד"ה כל העומד שכתבו דלא שייך לומר שיהא שחיטה ראויה מחמת דכל העומד לזרוק כזרוק דמי דכיון דבשחיטה לחודא לא מישתריא בשר באכילה אלא דבעינן גם היתר זריקה הוי שחיטה שאינה דלא הוי דומיא להא דטבוח טבח והכן) שוב ראיתי דלכאורה לא העלינו ארוכה בדברינו דהרמב"ם כתב להדיא (בהלכות מעשה הקרבנות בפ"א הלכה י"ט) וז"ל היתה הבהמה מעוברת אע"פ שכלו חדשיו של עובר ואפילו נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה ע"ש מבואר דשיטת הרמב"ם דאפילו ולד בן ט' במוקדשים ג"כ ניתר בשחיטת אמו כגופא ונאכל כבשר האם כמו שכתב הרמב"ם בלשונו והרי העובר כאחד מאיבריה והבשר נאכל בקדושת קרבן אלא שהחלב אינו קרב משום דנתמעט מקרא בחולין דף ע"ה ובת"כ וזה דלא כדברינו דלדברינו ולד בן ט' במוקדשים אינו ניתר כלל בשחיטת אמו משום דהוי שחיטה שאינה ראויה באכילה והנה לכאורה עלה במחשבתי. לומר דעד כאן לא קאמר הש"ס בחולין שם דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראויה אלא דוקא בקדשי קדשים דאיסור קדשי קדשים הוי איסור מעילה ולכן כיון דאין שחיטה מתרת איסור מעילה אלא דבעינן שיצטרף ג"כ היתר זריקה מקודם הזריקה עדיין הבשר באיסור מעילה משו"ה שפיר אמרינן דהוי שחיטה שאינה