עבודת לוי קכז

למישחטה דהא שחוטה היא קמ"ל) ומתבאר דאפילו למד"א שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה שאין שחיטה זו מהני להתיר ולד בן ט' חי ואע"ג דאמרינן ד' סימנים אכשר בה רחמנא ואם שחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מכשרת בשחיטת עצמה וראיתי בספרי האחרונים שהעירו למה באמת אין שחיטת אמו מטהרתו ואיזה איסור יש על הולד דאיסור טרפה שיש על האם ליכא על הולד דאם היה על הולד איסור טרפה לא היה שחיטת עצמה מתירתה ומצד השחיטה הא ס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וא"כ למה צריכא הולד שחיטה בפני עצמה ואיזה איסור יש על הולד שאסור לאוכלו בלא שחיטת עצמה (ועיין בחידושי רע"א ביו"ד סימן י"ג מה שכתב בזה) ובספר שו"ת רצ"ה בהגה שם רצה לומר בשחיטה שאינה ראויה איכא עשה דאינו זבוח וא"כ גם הולד אסור באכילה בשחיטת אמו מחמת איסור עשה דאינו זבוח ולכן הולד טעון שחיטה בפני עצמה. להתיר איסור עשה דאינו זבוח (וע"ש שהביא ראי' מהר"ן בסנהדרין שכתב שם גבי בהמה חציה של עיר הנדחת שכתב דאפילו אם נימא דמהני שחיטה לבהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבלה אפ"ה לא מהני שחיטה להתיר באכילה החציה של עיר אחרת להתירה באכילה אפילו למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלא מוכח דכל שאין השחיטה מהני להתיר באכילה הוי עלה איסור עשה דאינה זבוחה אולם קשה לכאורה לומר כן בשחיטה שאינה ראויה דאיכא איסור עשה דאינה זבוחה ועוד דא"כ לא היה להש"ס למנקט כלל מילתא לענין הולד ואמאי לא קאמר הש"ס כהר"ן דבשחיטה שאינה ראויה איכא איסור דאינה זבוחה אולם עכ"פ אין לנו איסור אחר. ולפי"ז יש לומר כיון דמבואר בחולין (דף פ) דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראויה דכל כמה דלא זריק דם לא מישתריא בשר וע"ש בפירש"י שכתב משום דהבשר אינו ניתר בשחיטה לחודא בלא זריקה א"כ שפיר יש לומר דאם שחט בהמת קדשים מעוברת ומצא בה ולד בן ט' אותו הולד אינו ניתר בשחיטת אמו משום דשחיטת אמו הוי שחיטה שאינה ראויה והוי כמו ולד טריפה דאינה ניתר בשחיטת אמו כיון דאין השחיטה מתרת את הבשר באכילה קודם הזריקה (ועיין במנחות דף ע"ט) דמבואר שם דשחיטה וזריקה הוי שני. מתירים ועיין מנחות דף י"ד דאמרינן שם בשעת שחיטה חישב לאכול כחצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול כחצי זית פיגול מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין איכא דאמרי שחיטה וזריקה דתרווייהו מתירין אין קבלה והולכה לא (וע"ש בפירוש רש"י שכתב דשחיטה מקדשת לדם והבא לקדש כבא להתיר וזריקה מתרת את הבשר ועיין בחידושי הרשב"א דתמה בזה כיון דהטעם דשחיטה חשיבא מתיר משום דמקדש לדם וא"כ אין השחיטה מתרת הבשר כלל ואיך מהני לפגל במחשב בעת השחיטה על הבשר שאין עבודה זו מתירתו והוכיח מזה דשחיטה מתיר גם את הבשר] עכ"פ כיון דשחיטת קדשים חשיבא שחיטה שאינה ראויה ולכן אינו מתיר ולד הנמצא בבהמת קדשים כמו שמצינו גבי שחיטת טרפה שאין הולד ניתר בשחיטת אמו וזה אין לומר דכ"ז לא הוי אלא דוקא בשוחט את הטרפה דהוה כמתה מקצתה וממילא חסר לה שחיטה ולכן אינו מתרת את העובר בזה דהא הש"ס סתמא נקט שחיטה שאינה ראויה דמשמע כל שחיטה שאינה ראויה ושחיטת קדשים כיון דהוי ג"כ שחיטה שאינה ראויה ג"כ אינו מתרת את הולד. והשתא נבוא לתרץ דברי הרמב"ם דנקט דוקא בן ד' דהנה התוס' בחולין שם פ"ה כתבו וז"ל תהני ליה שחיטת אמו דוקא נקט בן ט' חי אבל מת או בן ח' פשיטא דהוי ירך אמו שהיא טרפה ואף ע"ג דאמרינן באלו טרפות דולד טרפה לא הוי ירך אמו היינו לפי שהוא חי ואין חיותו תלוי באמו ע"ש מבואר מדברי התוס' דשאני בין ולד בן ח' לולד בן ט' דולד בן ט' לא הוי ירך אמו ממש להיות חד גופא עם אמו אלא דבאמת הוי גופא אחרינא אלא דהתורה התירתו בשחיטת אמו מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו אבל בן ח' ניתר בשחיטת אמו משום דהוי כאחד מאבריה שוב מצאתי בספר שו"ת רצ"ה סימן ס"א תשובה להגאון הגדול דמינסק שכתב לענין חלב בן פקועה לחלק בין בן ט' חי לבן ח' וכתב דאף דאנן ק"ל כר"י דבן ט' ניתר בשחיטת אמו מ"מ לאו מחד טעמא הוא ורק דבבן ח' הוא מטעם דכיון דאין לו חיות בפני עצמו הו"ל כירך אמו וממילא מהני ליה שחיטת האם דהו"ל כאחד מאבריה אבל בן ט' חי כיון שיש לו חיות גמור בפ"ע ל"ה לענין זה דבחיותא תליא כירך אמו ורק דגזה"כ היא דמהני לו שחיטת האם מכל בבהמה תאכלו ע"ש שהביא לשון הרמב"ם דגבי בן ט' חי כתב (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות) אינו צריך שחיטה אלא דשחיטת אמו מטהרתו (ובפ"ז מהלכות מאכלות אסורות) כתב השוחט את הבהמה ונמצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי מפני שהוא כאבר מאבריה ואם שלמו לו חדשיו וכו' הרי דגבי בן ט' כתב דשחיטת אמו מטהרתו וגבי בן ח' כתב מפני שהוא כאחד מאבריה ע"ש בשו"ת הנ"ל ולפ"ז הא דאמרינן בחולין דהשוחט את הטרפה דאין