עבודת לוי קכג

ונ"ל דיש לומר דלא קשה ממתניתין דחולין הנ"ל על רב חסדא והוא עפ"י מה דאמרינן בכריתות (דף כ"ה) דפליגי רב המנונא ורבא גבי עגלה ערופה מאימתי נאסרת מחיים או לאחר עריפה דרב המנונא אמר מחיים ורבא אמר לאחר עריפה אמר רב המנונא מנא אמינא לה השוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ושור הנסקל דר"ש פוטר משום אותו ואת בנו וחכמים מחייבין בשלמא לדידי דאמינא מחיים בהא פליגי דר"ש סבר שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ורבנן סברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלא אי אמרת אחר עריפה אמאי פטר ר"ש שחיטה ראויה היא וכי תימא סבר ר"ש עגלה בשחיטה כשרה (פירוש והוה לה שחיטה שאינה ראויה באכילה דנאסרת בשחיטה זו) והתנן כשר בפרה פסול בעגלה כו' פרה בשחיטה כשרה עגלה בשחיטה פסולה אישתיק לבתר דנפק אמר מ"ט לא אמינא ליה דר"ש סבר עגלה בשחיטה כשרה ורב המנונא אמר לך לא לשתמיט תנא דלתני עגלה בשחיטה כשרה דתימא ר"ש היא ע"ש ועיין בתוס' מנחות (דף, ק"א ע"ב) גבי הא דאמרינן עגלה ערופה מטמא טומאת אוכלין דכתבו שם בהדיא דאף לפי המסקנא נשאר לחד מאן דאמר דר"ש סבר עגלה ערופה בשחיטה כשרה א"כ שפיר יש לומר דרב חסדא באמת סבר דר"ש ורבנן פליגי בסברא זו אי עגלה ערופה בשחיטה כשרה ולפ"ז שפיר מטהר השחיטה בעגלה ערופה מידי נבלה אפילו לרב חסדא כיון דגם בשחיטה מקיים מצות עריפה ממילא דלא שייך לומר דכיון דהתורה נתנה דין עריפה נפקע ממנו התר שחיטה כיון דגם בשחיטה נתקיים המצוה מעתה אין שום סתירה לרב חסדא ממתנ' דחולין הנ"ל ולפ"ז יש לומר דאין שום ראיה מהש"ס דזבחים דף ע' דאמרינן שם דשחיטת עגלה ערופה מטהרת מידי נבלה דהוי דלא כרב חסדא דיש לומר דהש"ס שם סבר דעגלה ערופה בשחיטה כשרה אולם זהו דוחק לומר על סתמא דש"ס שם דסבר דעגלה כשר בשחיטה והנה כ"ז בארנו לתרץ הקושיא מהש"ס דיומא אמנם עדיין תיקשה ממתנ' דזבחים דאמרינן דשעיר המשתלח פטור על שחוטי חוץ משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד או משום דאינה לשם ומבואר שם בש"ס להדיא דבין קודם וידוי ובין לאחר וידוי פטור ע"ש והרמב"ם פסק שם דמחייב (ועיין בקרן אורה שרצה לחדש דפליגי שם בזבחים מתנ' וברייתא אהדדי ע"ש וזהו דוחק) ול"נ לומר דהש"ס בזבחים הוי דוקא אליבא דהך תנא דסבר וידוי אינו מעכב ועיין בש"ס יומא (דף מ"א) דפליג שם ר' יהודה ורבנן אי וידוי מעכב או לא רבי יהודה סבר וידוי אינו מעכב ור"ש סבר וידוי מעכב ע"ש דאמרינן עד מתי יהא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו דברי ר' יהודה ור"ש סבר עד שעת וידוי ואמרינן במאי קא מפליגי כדתני לכפר בכפרת דמים הכתוב מדבר וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקדש מה להלן בכפרת דמים אף כאן בכפרת דמים הכתוב מדבר ור"ש אומר לכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר ע"ש והנה הרמב"ם פסק דוידוי מעכב דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבודת יוהכ"פ זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה ג' וידויים אחד ע"י עצמו תחנה ב' ע"י עצמו עם שאר אחיו הכהנים והוידוי ג' ע"י כל ישראל על שעיר המשתלח ע"ש ברמב"ם מבואר דהרמב"ם פסק דהאי ברייתא דוכפר הוי כפרת דברים בשעיר המשתלח ועיין תוס' ישינים יומא דף מ' ע"ב שכתבו דהאי ברייתא ע"כ אתא כר"ש דסבר וידוי מעכב ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא הא דעד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד שעת וידוי דאינו צריך תו להשמיענו זה כיון שכבר הביא דוידוי מעכב אמנם בזה יש לעיין הא אנן קיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י כמבואר בעירובין (מ"ז) ואיך פסק הרמב"ם כאן כר"ש דוידוי מעכב ולא כר"י ועיין בספר יראים סימן רס"ג שהיה לו גרסא אחרת ולא גרס ר"ש אלא ר"מ אולם עדיין קשה למה פסק הרמב"ם כר"מ נגד ר' יהודה אולם ראיתי בירושלמי בפ"ק דשבועות דהיה הגרסא היפך דר"י סבר דוידוי מעכב ור"ש סבר וידוי אינו מעכב וכן הוא ג"כ בירושלמי יומא ע"ש ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם שפיר פסק כר' יהודה עפ"י גרסת הירושלמי וא"ש ועוד דאם לא כן תיקשה האי ברייתא דוכפר הוי כפרת דברים הוא ברייתא בתורת כהנים וסתם ספרא ר"י והנה ראיתי בספר בנין שלמה להגאון מו"ה שלמה הכהן מווילנא שכתב דהרמב"ם פסק דוידוי אינו מעכב ובמחכ"ק לא דק ולא ראה דברי הרמב"ם שהבאתי ולפ"ז א"ש דיש לומר דהסוגיא דזבחים דמבואר דבין קודם ווידוי ובין קודם הגרלה מקרי אינו ראוי לשם זה הוי דוקא למאן דאמר הגרלה אינו מעכב וכן וידוי ג"כ אינו ולכן שפיר פטור על שחוטי חוץ דלא שייך לומר דהוי ראוי לשם מחמת הוידוי והגרלה כיון דלא מעכבא אבל הרמב"ם דפסק דוידוי מעכב שפיר פסק דחייב בשעיר המשתלח משום שחוטי חוץ דהוי ראוי לפסח אוהל מועד לוידוי ונקרא שפיר לשם וע"כ להאי מאן דאמר דוידוי מעכב לא שייך לתרוצי כמו שתירצו בש"ס זבחים כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי דקודם וידוי לכו"ע