עבודת לוי קכב

הנדחת והוי כמו מליקה בעוף קדשים וכיון דאין לנו רבוי בעיר הנדחת לטהר מידי נבלה אמרינן דהתורה הפקיעה דין השחיטה מן הבהמה ונתנה דין חדש היינו לפי חרב או דילמא גם בעיר הנדחת הוה הא דלפי חרב הוי ג"כ אמצעי לקיים הבערת הרע מקרבך כמו בשור הנסקל ולכן שפיר בשחטו מטהר מידי נבלה ובשחיטה לא מקיים הלפי חרב לפ"ז (והנה זה אין להשיב דלא דמי למליקה דגבי מליקה כיון דהוי שחיטה חדשה דהא מתרת אותה לכהנים ולכן שפיר שייך לומר דהוי במקום שחיטה אבל הלפי חרב דאינו מתיר כלל לא שייך לומר דזה יהיה במקום שחיטה אולם זה אינו דגם מליקה נמי אינו מתרת איסור נבלה דהא מבואר ביבמות דל"ג דזר שאכל מליקה חייב ואפילו לכהנים נמי אינו בתורת מתיר אלא דבאמת הוי למליקה נבלה אלא דהתורה התירה נבילה זו לכהנים עיין מנחות (דף מה) דאמרינן כהנים איצריך סד"א כיון דאישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה קמ"ל וכן אמרינן בחולין ק"כ דלכן אי כתב נבלה לא אתי שאר איסורין מיני' שכן הותרה לכהנים הרי דגם מליקה גם כן אינו מתיר כלל איסור נבלה) ולפ"ז מה שבארנו סברת רב חסדא דכל היכי דהתורה נתנה דין חדש במקום שחיטה הפקיעה התורה התר שחיטה מבהמה א"כ יש לומר דגם בשעיר המשתלח דהתורה נתנה דין דחיה לצוק א"כ יש לומר דנפקע ממנו התר שחיטה ואם שחטה לא מהני השחיטה לטהר מידי נבלה וכמו כן יש לומר נמי דאם שחט בחוץ שעיר המשתלח אין זה שחיטה ולא מחייב משום שחוטי חוץ דגבי שחוטי חוץ בעינן דוקא שחיטה וגבי שעיר המשתלח כיון דהתורה הפקיעה ממנו דין שחיטה לכן פטור משום שחוטי חוץ ולפ"ז יש לתרץ הקושיא על הרמב"ם מהא דאמרינן ביומא (דף ס"ב) שני שעירי יוהכ"פ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם משום שחוטי חוץ משהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל ופריך הים למאי חזי אמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ ולכן יש לפרש דפטור משום שחוטי חוץ לאו משום דאינו ראוי לשם לאחר הגרלה דבאמת יש לומר דהוי ראוי לשם קודם וידוי אפילו לאחר הגרלה והא דאמרינן דפטור לאחר הגרלה יש לומר דהוי משום דלאחר הגרלה כיון שחל על השעיר דין דחיה ממילא נפקע ממנו היתר שחיטה ולכן שפיר פטור על שחוטי חוץ משום דאין זה שחיטה וגבי שחוטי חוץ בעינן דוקא שחיטה וכו' וכ"ז הוי דוקא לרב חסדא אבל הרמב"ם דפסק דלא כרב חסדא עיין במפרשים שהקשו עליו מדוע השמיט הרמב"ם בעית רב חסדא הא דבהמת עיר הנדחת אם מטהר מידי נבלה עיין מנחת חינוך וכן כתב גם כן הבית לוי דמקור הרמב"ם הוי מהא דאמרינן בחולין (דף ק"מ) גבי ציפורי מצורע דטהורות דכתיב גבי ציפורי מצורע אתו למעט ציפורי עיר הנדחת ושם בש"ס אמרינן אי לשילוח הא לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה ע"ש והנה בציפורי מצורע כתיב ושחט את הציפר הרי מבואר דמהני שחיטה בעיר הנדחת ולא אמרינן דהשחיטה הוי ג"כ לפי חרב ולא מהני לטהר מידי נבלה אף דגבי עוף הוי ג"כ דין של לפי חרב כמבואר ברמב"ם בהלכות עכו"ם פרק ב' הלכה ו' שכתב והורגין כל נפש חיה שבה ושורפין את כל שללה ע"ש ועיין בצל"ח בחולין (דף ק"מ) וא"כ דהרמב"ם לא פסק כרב חסדא וסבר באמת דכל היכי דהתורה נתנה דין חדש לא הפקיעה התורה התר שחיטה ולכן שפיר גם על שעיר המשתלח חייב משום שחוטי חוץ א"כ לא קשה על הרמב"ם מהברייתא ביומא דאמרינן דאחר הגרלה פטור על שעיר המשתלח משום שחוטי חוץ משום דהש"ס הוי אליבא דרב חסדא דכל היכי דהתורה חדשה דין שחיטה הפקיעה התורה התר שחיטה ולא מהני כלל השחיטה לטהר מידי נבלה ולכן אינו חייב ג"כ משום שחוטי חוץ דאין זה שחיטה ולכן אין מכאן שום סתירה על הרמב"ם. כיון דכל עיקר הטעם דפטור משום שחוטי חוץ אחר הגרלה הוי משום דאין זה שחיטה בשעיר המשתלח אבל זה שפיר דמיקרי ראוי לשם מחמת הוידוי ממילא כיון דהרמב"ם לא פסק כרב חסדא שפיר פסק דאחר הגרלה קודם וידוי ג"כ חייב משום שחוטי חוץ (וכן מוכח מהא דאמרינן בזבחים דחייבין משום שחוטי חוץ גבי עוף בשחיטה ע"ש) וזה דלא כרב חסדא עוד נ"ל מקור לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן בזבחים דף ע' דאם שחט עגלה ערופה מטהר מידי נבלה ולא אמרינן דכיון דהתורה נתנה דין חדש היינו עריפה הפקיעה ממנו דין שחיטה אלא דאפ"ה מהני בה שחיטה לטהר מידי נבלה והנה קשה על דברי לפי מה שבארתי סברת רב חסדא מהא דתנן בחולין (פ"א) שחט עגלה ערופה ושור הנסקל ר"ש פוטר וחכמים מחייבין והיינו דפליגי אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה או לא:

שמה שחיטה ושם בש"ס אמרינן דאפילו למד"א שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מודה שמטהרת מידי נבלה ע"ש מבואר דמתנ' סברא דאפילו בעגלה ערופה ג"כ מהני שחיטה לטהר מידי נבלה ולא אמרינן דהתורה נתנה דין עריפה הפקיעה התורה ממנה השחיטה וזה דלא כרב חסדא וזה קשה לומר דרב חסדא פליג על הש"ס בחולין וסבר דשחיטה שאינה ראויה אינו מטהר גם מידי נבלה