עבודת לוי קכא

היינו משום דאינו ראוי להבאה אבל ברייתא מיירי קודם הגרלה דראוי להבאה ולהגרלה ולכן ממעטו מקרא דלהשם) ומקשה הש"ס אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי (פירוש והיכי ממעטו מקרא דאל פתח אוהל מועד הא ראוי להבאה לענין וידוי) ומשני כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי פירוש דמתני' מיירי לאחר וידוי ולכן מעטו מאל פתח אוהל מועד לא הביאו וברייתא מיירי קודם וידוי ולכן מעטו מקרא דלהשם מבואר בהדיא בש"ס דבין קודם וידוי ובן לאחר וידוי פטור על שחוטי חוץ וע"ש בתוס' ד"ה כיון קודם וכו' והכ"מ כתב דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בש"ס דזבחים דגרסינן יכול שאני מוצא שעיר המשתלח דפטור על שחוטי חוץ משום דאינו ראוי להבאה ת"ל לד' לרבות שעיר המשתלח דחייב עליו משום שחוטי חוץ וע"ש בלח"מ מה שהקשה על גירסה זו מהא דפ"ק דתמורה ופרק שני שעירים דף ס"ב דפרכינן על הא דאמרינן שם דלד' לרבות מהאי ברייתא דלד' הוי להוציא ע"ש בלח"מ:

מבואר דלד' מוציא שעיר המשתלח ופטור על שחיטת חוץ ע"ש בכ"מ שהאריך בזה להקשות על גירסה זו ועיין ביומא דף ס"ב דאמרינן שני שעירי יוהכ"פ עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם משום שחוטי חוץ משהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל וכו' והיינו אפילו קודם וידוי פטור על של עזאזל כמבואר שם. והנה. כדי לתרץ דברי הרמב"ם אלו נקדים דברי הש"ס בסנהדרין (דף קי"ב) דאמרינן בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל או דילמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה מאי ועיין ברש"י וז"ל ל"ש משחט שחטה ל"ש מקטל קטלא דבין בשחיטה ובין בהריגה לפי חרב קרינא דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי או דילמא לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה מהני לטהר מידי נבלה דנהי דלאכילה אתסרא ואיסור הנאה הוא אבל תהני לטהר מידי נבלה ע"ש מבואר מדברי רש"י דהטעם דלא מהני שחיטה לטהר מידי נבלה משום דהשחיטה הוי ג"כ לפי חרב ועיין בשו"ת ענג יו"ט סימן ס"ח שהעיר מ"ש גבי שור הנסקל דאם שחטו מהני לטהר מידי נבלה כדמוכח בב"ק דף ע"א גבי גנב שור הנסקל וטבחו דפליגי ר"ש ורבנן אי ראויה שמה שחיטה וחייב דו"ה או לא אבל מידי נבלה לכו"ע מטהר דאי לא היה מטהר מידי נבלה היה פטור מדו"ה דהוי כנוחר ומעקר דפטור מדו"ה (דף ע"ח) וא"כ מ"ש בהמת עיר הנדחת משור הנסקל וכתב דשור הנסקל דמצותו בסקילה אם שחטו לא חייל על מעשה השחיטה דין סקילה ולא איתעביד ביה מצות סקילה דשחיטה וסקילה תרי מילי נינהו ולהכי מטהר מידי נבלה אבל בעיר הנדחת דמצותו בהריגה דלפי חרב שפיר יש לומר דאם שחטו לא חייל על מעשה השחיטה בין שחיטה לטהר מידי נבלה אלא דין הריגה ובשחיטה זו מקיים מצות הריגה לפי חרב ע"ש. אמנם זהו דוחק ונ"ל באופן אחר לבאר בעיית רב חסדא ולפרש פירוש חדש לפי שיטת הרמב"ם דלא כפרש"י דהנה אמרינן בזבחים דף ס"ט יכול תהא שחיטת קדשים בפנים מטמא בגדים אבית הבליעה (פירוש כשחיטת עוף קדשים) ת"ל נבלה ע"ש הרי דהש"ס מצריך קרא לשחיטת עוף קדשים שלא תטמא ולכאורה למה לן קרא מהיכי תיתי דלא יהני שחיטה בעוף מוקדשים בפנים ונ"ל לומר בסברת מילתא חדתא דכל היכי דהתורה חידשה דין שחיטה אחרת על הבעל חי הפקיעה תורה מצות השחיטה הכללי ממנו ולכן גבי עוף כיון דהתורה חידשה דבעינן דוקא מליקה ולא שחיטה במוקדשים הפקיעה התורה ההתר שחיטה מן העוף ולכן שפיר בעינן קרא על השחיטה שיטהר מידי נבלה ועיין בתוס' שם ד"ה יכול שכתבו הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבלה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתה שמטהרת מידי נבלה לא דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן ואע"ג דהשתא אין שחיטתן מכשרתן באכילה מ"מ מטהרתן מידי נבלה ונ"ל לפרש פשוט דברי התוס' דקדשים כיון דאינם אסורין בהנאה לכהנים אלא דהתורה נתנה דין חדש היינו מליקה וממילא הפקיעה מהם התר שחיטה אבל איסורי הנאה דהתורה לא נתנה להם דין שחיטה אחרת דהתורה אסרתן בהנאה וממילא בא להם דין חדש משום ובערת הרע מקרבך כגון שור הנסקל דמצותו בסקילה אין דמשום הסקילה לא יהני בו שחיטה לטהר מידי נבלה כיון דהסקילה נובע ומסתעף משום מצות ובערת הרע מקרבך ולא שייך כלל לומר כיון דהתורה נתנה דין חדש הפקיעה ממנו מצות שחיטה דאין זה דין חדש כלל אלא אמצעי היאך לבערו מן העולם לכן שפיר אם שחטו מהני בו שחיטה לטהרו מידי נבלה וזהו סברת רב חסדא ולכן מיבעי ליה לרב חסדא היאך הוא בעיר הנדחת דאם דחדשה תורה בעיר הנדחת דבעינן לפי חרב אעפ"י שהבהמה בעצמה לא חטא ואין עליה מצוה של ובערת הרע מקרבך דהאדם הוא חטא ולא הבהמה ולכן הא דחדשה התורה הא דלפי חרב הוי דין חדש שנתנה תורה בבהמת עיר