עבודת לוי קיג

ג"כ כפרה כתיב בה כקדשים ובזה יש לומר מה שהקשו המפרשים על התוס' במנחות (דף ק"א) גבי הא דאמרינן שם הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה כולן מטמאין טומאת אוכלין וכתבו שם התוס' ד"ה עגלה ערופה דעגלה ערופה לאו כשנערפה דאם כן תיפוק לה משום טומאת נבילה אלא בששחטה וכו' מבואר מדברי התוס' דעגלה ערופה עריפתה אינה מטהרתה וזה נגד הש"ס בזבחים הנ"ל דמבואר להדיא דאמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים אולם לפי דברינו יש לומר דכל זה הוי דוקא למאן דמטהר מליקה בקדשים משום דמליקה הוי עבודה והיינו ר' יוסי אבל לר' יהודא דסבר דמליקה הוי במקום שחיטה והא דמליקת טריפה אינו מטהר הוי משום דשחיטה בעוף טריפה ג"כ אינו מטהר והיינו משום דבעינן בעוף לטהר מטומאת בית הבליעה דוקא שחיטה המתרת באכילה והא דמליקה כשרה מטהרת מטומאת נבלה הוי משום דיליף לה מקרא דמה טריפה וכו' ויש לפרש דמה טרפה שאינה מתרת את האיסור שבה אף כל שאינה מתרת את האיסור שבה יצתה מליקה שהיא. מתרת את האיסור הוי ג"כ משום דמתרת את האיסור נבלה ומתרת לאכילה לכהנים דהא כל עיקר טומאת בית הבליעה הוי משום איסור אכילה כמו שכתוב לא יאכל לטמאה בה ואפילו עולת העוף ג"כ מתרת באכילה וליכא איסור נבלה אלא שאינה נאכלת לכהנים משום דהיא כולה כליל (ועיין בפרש"י שפירש דלא כדברינו שכתב דהא דילפינן דמליקה מטהר מידי נבילה מהא דמה טריפה שאינה מתרת וכו' הוי אליבא דר"מ ופירש יצאתה מליקה שהיא מתרת הוי משום דמתרת לגבוה היינו להקרבה) אולם הקרבן אהרן בת"כ (פרשה אחרי) הביא בשם רבינו הלל שכתב לפרש ג"כ הא דיצאתה מליקה שהיא מתרת את האיסור שבה היינו איסור נבלה ע"ש בקרבן אהרן מה שכתב שם ולפ"ז יש לומר דלר' יהודה דמליקה מטהרת מידי נבלה ילפינן מקרא והיינו משום דמתרת באכילה לכהנים ולית ליה לר' יהודה הא דכפרה כתיב בה כקדשים ולכן יש לומר דבעגלה ערופה כיון דאינה מתרת באכילה ממילא דהיא טמאה ומטמאה טומאת נבלה ולכן יש לומר דהתוס' במנחות שם הוי אליבא דר' יהודה ושפיר כתבו דעריפת עגלה מטמאה (ועיון רש"י בכורות דף ט') מה שכתב ג"כ התוס' מנחות הנ"ל ולפ"ז א"ש מדוע השמיט הרמב"ם התוספתא דחטאת העוף הבא על הספק דמטמא בית הבליעה משום דהרמב"ם פסק כר' יוסי דהא דמליקת קדשים מטהר מטומאת בית הבליעה הוי משום דהוי עבודה ומכשיר להקרבה וכמו כן גם חטאת העוף הבא על הספק דהוי נמי הכשר הקרבה נמי מטהר מטומאת בית הבליעה והתוספתא הוי אליבא דר' יהודה דאמר דכל עיקר הא דמליקה מטהר הוי משום דמתיר באכילה לכהנים ואפילו בעולה אף דאינו נאכל אבל י"ל כיון דמתיר איסור נבלה לכהנים ומשום דטומאת בית הבליעה הוי מחמת איסור אכילה כדכתיב לא יאכל לטמאה בה לכן מטהר נמי מטומאת נבלה אבל חטאת העוף הבא על הספק כיון דאינו ניתר באכילה כלל דהוי נבלה לכן שפיר אינו מטהר נמי מטומאת נבלה ושפיר מטמאה אבית הבליעה והנה מדי עברי בענין זה ראיתי שהקשה המנחת חינוך על הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהלכות שחיטה הלכה ז') שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לפיכך השוחט עגלה ערופה חייב משום אותו ואת בנו לא תשחטו ע"ש והקשה דהו"ל להרמב"ם לאשמעינן רבותא יותר דאפילו ערף עגלה גם כן חייב משום אותו ואת בנו אם שחט אחר כך את אמה כמבואר בזבחים דעגלה ערופה שנערפה הוי שחיטה לענין טהרה מידי נבלה והוא ע"פ דברי התוס' בחולין (דף פ"ב ותוס' יומא דף ס"ד) דאמרינן עריפתו הוי שחיטתו ומחייב משום אותו ואת בנו כמו דאמרינן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו גבי שעיר המשתלח ומחייב משום אותו ואת בנו בשעיר המשתלח ע"ש ונ"ל מתחלה לתרץ קושית התוס' בחולין וביומא שם שהקשו למד"א שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה היה לן לחייב על עריפת עגלה משום אותו ואת בנו ואמאי לא משני הש"ס דשוחט דמתנ"י היינו עורף ומחייב משום אותו ואת בנו משום דאמרינן עריפתו זו היא שחיטתו כמו דאמרינן דחיתו זו היא שחיטתו ונ"ל דעד כאן לא אמרינן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו אלא דוקא גבי שעיר המשתלח משום דהוי מסוג הקדשים דשייך גבייהו שחיטה ולכן אמרינן שפיר דחיתו זו היא שחיטתו דאמרינן דהתורה נתנה דחיה במקום שחיטה וממילא אמרינן דהדחיה הוה ג"כ שחיטה ועוד דבשעיר המשתלח לא נעקרה ענין שחיטה מהשעיר לגמרי דהא כל עיקר הדחיה בעינן שימות מהדחיה ועיין יומא (דף ס"ו) דאמרינן דחפו ולא מת מהוא שירד אחריו וימיתנו ע"ש וזה פשוט דאם שחטו לאחר שדחפו ולא מת ג"כ מקיים מצות הדחיה הרי דלא נעקרה ענין שחיטה מהשעיר לגמרי משא"כ בעגלה ערופה דלא שייך כלל שחיטה גבי עגלה כמבואר בש"ס חולין כ"ד דפרה בשחיטה פסולה ע"ש הרי דנעקרה שם שחיטה מהעגלה לגמרי אולם זה לא הוי למד"א דעגלה בשחיטה כשרה אולם זה פשוט דעד כאן לא אמרינן דחיתו לצוק זו היא שחיטתו אלא דוקא גבי קדשים דשייך בהו ענין