עבודת לוי קיא

דאמר קדשי בדק הבית אף קדשי בדק הבית קאמר וא"כ היה לו לכתוב קדשי מזבח או לפחות ליתן טעם שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו וכו' שהוא טעם השוה לקדשי מזבח וקדשי בדק הבית (דמאת הבנים תקח לך לא שייך למעט אלא קדשי בדק הבית כמבואר לעיל) וי"ל דקדשי מזבח נפקינן ליה מעוף שהרג את הנפש דפטור מלשלח וכו' דזה מפקינן ליה מעוף שהרג את הנפש דפטור כדאמרו בגמרא הלכך עוף טהור וכו' פטור מאי טעמא דאמר קרא שלח תשלח וכו' וכיון שכתב דין עוף שהרג את הנפש וכו' מכאן נלמד דין קדשי מזבח דחד טעמא הוא עכ"ל הלח"מ ודברי הלח"מ הוא דחק דעכ"פ היה להרמב"ם לתפוס קרא דשייך בתרווייהו. ונ"ל לתרץ קושית הלח"מ כן דהנה כבר בארתי לעיל (בסימן ט') דקדושת קרבן בהמה שאני מקדושת קרבן עוף דגבי בהמה בקדושת הגוף הדמים היינו השיווי שייך לגבוה דהא אם נעשה בעל מום הוא נפדה והדמים הן של גבוה לצרך קרבן אחר ולכן אפילו בנעשה אינו ראוי להקרבה ג"כ לא נפקע בהדמים קדושתו דהא עדיין הוא ברשות הקדש לפדות וליקח קרבן אחר מה שאין כן בקרבן עוף דאין בו אלא קדושת קרבן בלבד היינו שגופו עומד להקרבה ועיין בפירש"י מנחות ק"א ד"ה עופות קדושת הגוף וברש"ש מה שכתב שם ובזה בארתי לעיל הש"ס דמעילה דף י"ב דתורים שלא הגיע זמנם אין מועלין בהם ומקשינן בש"ס מ"ש ממחוסר זמן ומשני הואיל ואין לעוף פדיון ע"ש במה שהעיר הקרן אורה וכתבנו לפרש דבעוף כיון דכל קדושתה הוי מחמת שעומדת להקרבה ולכן אם אינה ראויה להקרבה נפקעה קדושתה והוי כמו קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה אבל בבהמה אף דאינה ראויה להקרבה עכ"פ עדיין היא בקדושתה משום דעדיין היא ברשות גבוה להקרבה ולפי"ז יש ליישב קושית הלח"מ והוא דהנה התוס' (ב"מ שבועת דף י' וזבחים ו') הקשו בהא דאמרינן דשעירי ר"ח שנאבדו ונמצאו יקריבו בר"ח אחר וכן שעירי הרגלים שנאבדו ונמצאו יקריבו ג"כ ברגל אחר והקשו התוס' הא הוה עשה דלאחר הפרשה ובעיא היא בזבחים אי מכפר על עשה דלאחר הפרשה וכתבו די"ל דכיון שנאבדו נעקרה הפרשתן וכו' ע"ש וכשיבא ר"ח או רגל אחר תחול עליו הפרשה וכו' ע"ש ובארנו דכל ענין הפרשה (אף דאם משנה לשם אדם אחר הוה אפילו שינוי קודש כמבואר בזבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו דהוי שינוי קודש) אפ"ה י"ל דהוי דוקא כ"ז שעומד להקרבה אבל בנאבד כיון דאינו עומד להקרבה לשם בעלים זה בטלה ההפרשה ובעינן לעשות הפרשה חדשה אבל קדושת הגוף לא נפקעה מן הבהמה בזה שאינו יכול להקריבה אלא דהוי קדושת הגוף בלא הפרשה דבבהמה אפילו באינה ראויה להקרבה ג"כ לא נפקע קדושת הגוף דהוי כמו מפריש נקבה ועולה דקדש קדושת הגוף והא דאמרינן בכל דוכתי באבוד דקריבה יש לומר דהיינו ג"כ בהפרשה חדשה והא דקיימ"ל דחטאת אבודה מתה יש לומר דזה הוי משום דהלכתה גמירי לן בחטאת (ועיין לעיל בסימן י"ז מה שבארנו בזה) ועתה א"ש מדוע לא כתב הרמב"ם דין שילוח הקן בעוף קדשי מזבח דהנה בחולין שם מקשה הש"ס הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה לה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב כי יקרא קן ציפור פרט למזומן אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכו' רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ושם בפירש"י מרדו היינו שיצאו וקננו במקום אחר דהשתא לאו מזומן הוא ע"ש מבואר דאי אפשר לאוקמי בקדשי מזבח אלא דוקא באופן זה היינו כגון שמרדו דבלאו הכי הוי מזומן ומזומן פטור. משילוח ולפי מה שבארנו דבעוף אם אינו עומד להקרבה נפקע קדושתו כיון דכל קדושתו הוי בזה שעומד להקרבה וכיון שכתבו התוס' דבנאבד נפקע ההפרשה, ואינו עומד להקרבה אלא בעינן שתחל עליו הפרשה אחרת וכ"ז הוי דוקא גבי בהמה דיש בה קדושת הגוף בלא הפרשה היינו בלא קביעת שם הבעלים להקריבה לשמו אבל בעוף מיד שבטלה ההפרשה נפקע ג"כ הקדושה כיון דאינו עומד להקרבה ואין שום קדושה אלא הקרבה. והנה לכאורה יש לעיין מהא דמבואר בנזיר י"ב קן סתומה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות או שמת אחד יקח זוג לשני וכו' ומקשה הש"ס ואילו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא דילמא האי ניהו וכו' ולפי דברינו דבנאבד נפקע הקדושה כיון שאינה ראויה להקרבה א"כ מאי מקשה משאר קנין דעלמא היאך מיתקנן כיון דנפקע הקדושה מאבודה אמנם נ"ל דאף דנפקע הקדושה ממנה אבל עכ"פ היא אסורה משום דהוי קדשים שמתו דאף דיצאו מידי מעילה אבל עכ"פ היא אסורה כמו כל קדשים שמתו ולכן שפיר מקשה הש"ס היאך מיתקנן שאר קנין דעלמא דאי לא אזלינן בתר רובא וכמו שבארנו במקום אחר דשיטת הרמב"ם הוי דקדשים שמתו אסורין מן התורה כמו שבארנו לעיל בסימן י"ד וא"כ כיון דהרמב"ם כתב הטעם דלכן קדשי בדק הבית אין בה דין שילוח משום דכתיב ואת הבנים תקח לך ואלו אינם שלך עכ"ל ועתה א"ש